מאירי על פסחים קעג

פרק רביעי בעזר הצור:

האשה בזמן שהיא בבית בעלה וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק הרביעי שבה הוא לבאר על מי שוחטין את הפסח ומי הוא הראוי לימנות עליו ושזה החלק יתבארו עניניו בפרק זה ועל זה הצד יחלקו עניניו לחמשה חלקים הראשון במי שנפל ספק בענינו ברשות מי הוא לענין אכילה זו ושחטו עליה כל אותם שנפלו באותו ספק באיזה מהם הוא נמנה השני במי שנעשה שליח לשחוט לו את הפסח ולא פירש לו אם גדי אם טלה או שפירש לו ושכח כיצד הוא עושה השלישי בששחטוהו בעלים ולא ברירו במוחלט לשם מי כגון שאמר לבני ביתו על מי שיעלה מכם ראשון לירושלם אם זכו כלם אם לאו הרביעי עד כמה יכולין לימנות בו ועד איזה זמן יכולין למשוך ידיהם הימנו ואם אחד מן החבורה יכול למנות אחרים בחלקו החמישי לבאר אלו הן הסבות שמפקיעות מלימנות על הפסח ואלו הן שאינן מפקיעות אע"פ שהיה נראה כן כגון טומאה ואנינות וכיוצא בהן ואם שוחטין על היחיד אם לאו זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר האשה בזמן שהיא בבית בעלה שחט עלה אביה ושחט עליה בעלה תאכל משל בעלה הלכה רגל הראשון לעשות בבית אביה שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה תאכל ממקום שהיא רוצה יתום ששחטו עליו אפטרופסין יאכל ממקום שהוא רוצה עבד של שני שותפין לא יאכל משל שניהם חציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו אמר הר"ם רגל הראשון הרגל הראשון מזמן נשואיה ואמרו לא יאכל משל שניהם כשיש ביניהם קפידא על זה השיעור אבל כשהן מתרצים זה לזה רצה משל זה אוכל רצה משל זה אוכל ואמרו לא יאכל משל רבו וכמו כן לא משל עצמו לפי כי עוד יתבאר לך כי הוא עבד חציו בן חורין וחציו עבד ולפיכך לא יאכל ממנו בשום פנים עד שיעשה בן חורין ומה שאמר בכאן לא יאכל משל רבו שירצה ממנו שהוא אוכל משל עצמו זהו דעת האומר מניחין אדם חציו עבד וחציו בן חורין וזה הדין כולו בנוי על העקר שבא אצלנו והוא מאמר הברייתא שוחט אדם על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתם בין שלא מדעתם:

אמר המאירי האשה בזמן שהיא בבית בעלה כלומר שכבר נשאת והיא בבית בעלה והיה דרך נשים שרגל ראשון אחר נשואיה היתה הולכת לאכול בבית אביה אלא שבגמ' פי' שזו לא הראתה עצמה בערב הרגל כרדופה לילך כלומר שלא היתה מכינה עצמה כמחזרת לילך אלא עומדת לה בבית בעלה ושחט עליה אביה על שם סמך המנהג ושחט עליה בעלה גם כן כשראה בה שאינה רדופה לילך ומתוך כך תאכל משל בעלה אע"פ שהוא רגל הראשון שמאחר שלא פרשה בשעת שחיטה שדעתה לילך כמשפט הבנות דעתה לימנות עם של בעל ואם היתה בשעת שחיטה רדופה לילך כלומר שהיתה מכינה עצמה כמחזרת לילך ואח"כ הלכה תאכל משל אביה שמאחר שהוא רגל ראשון ושהיא רדופה לילך ודאי דעתה לימנות עם של אביה וזהו שהקשו בגמרא ממה שאמרו במשנתנו בסתם אפי' ברגל ראשון תאכל משל בעלה ובברייתא אמרו רגל ראשון אוכלת משל אביה ותירץ כאן ברדופה כאן בשאינה רדופה:

הלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה כלומר שכבר עבר רגל ראשון לנשואיה ופסח זה הוא מרגלים שאחריו ואם אינה רדופה אין צריך לומר שמשל בעלה היא אוכלת אלא שהיא רדופה ללכת והלכה אחר שחיטה ושחט עליה אביה במה שאפשר שנודעה לו המייתה ושחט עליה בעלה מצד שלא היה המנהג אלא ברגל ראשון וסבור עליה שתחזור תאכל מאיזה שתרצה וזהו שאמרו בברייתא מכאן ואילך ר"ל מרגל ראשון ואילך רוצה אוכלת משל בעלה ושאלו בגמ' שמעת מינה יש ברירה כלומר שהיה סובר שאף היא לא נתברר לה דעתה עד שנשחט אלא שהיה לבה פוסח ואחר שחיטה או בשעת אכילה הכריעה בעצמה שתמנה עם של אביה או עם של בעלה ונמצא שסומכין על ברירה כלומר הוברר הדבר שזה נשחט לשמה וכבר פסקנו בכמה מקומות שכל שהוא מן התורה אין ברירה ותרצו מאי רוצה בשעת שחיטה כלומר שאע"פ שלא נתגלה דעתה לאב ולבעל כל שהיא אומרת אף בשעת אכילה שבשעת שחיטה הכריעה דעתה לאיזה מהם שומעין לה ותאכל עם איזה שבררה אבל כל שלא בררה דעתה בשעת שחיטה אף לעצמה אלא שעכשיו היא מבררתו לאיזה מהם לא תאכל מהם כלל וצריך לשחוט עליה פסח אחר:

זו היא שיטתנו לענין פירוש ולענין פסק וכן נראה לנו בה דעת גדולי המחברים ונמצאת לשיטתנו משנה זו כוללת שלשה דינין אחד אינו רדופה ללכת אפי' ברגל ראשון שתאכל בבית בעלה השני רגל ראשון ורדופה ללכת שתאכל משל אביה השלישי רגל שאינו ראשון ורדופה ללכת שתאכל מאיזה שתרצה:

ומ"מ גדולי הרבנים מכונים בה לדרך אחרת והוא שהם מפרשים רדופה לילך שמנהגה לילך כל השנה תמיד לאכול בבית אביה וראש המשנה ודאי פירושה אף ברגל ראשון הואיל ולא הלכה ולא פרשה שדעתה לבית אביה אפי' היה מנהגה לילך שם תמיד תאכל משל בעלה וכן סוף המשנה הם מפרשים ברגל ראשון גם כן ומה שאמר הלכה רגל ראשון וכו' ושחט עליה אביה וכו' ואמר שתאכל מאיזה שתרצה וכגון שהלכה אלא שלא היתה רדופה מקודם לילך בבית אביה תמיד ומתוך כך סבור הבעל שתחזור ושוחט עליה הא אם היתה רדופה וכו' והלכה תאכל משל אביה ומה שהקשו בגמ' ממשנה לברייתא הוא ממה שאמרו במשנתנו שברגל ראשון כל שהלכה תאכל מאיזה שתרצה ובברייתא אמרו משל אביה ותירץ שמשנתנו כשאינה רדופה כל כך לילך לבית אביה ומתוך כך הבעל סבור שתחזור וברייתא שאמרה משל אביה ברדופה הא מ"מ משנתנו לא דברה ברגל שני אלא שבברייתא הוסיפו שהכל תלוי ברצונה:

ונמצא כלל הענין שברגל ראשון ולא הלכה לבית אביה תאכל משל בעלה ובהלכה לבית אביה וכבר ראוה תמיד רדופה ללכת תאכל משל אביה כברייתא ובהלכה ולא היתה רדופה כבר בכך תאכל באיזה שתרצה הא בשאר הרגלים אפי' רדופה תאכל באיזה שתרצה וכן בשאינה רדופה ונמצאו עכשיו ארבעה דינין אחד אף רגל ראשון ולא הלכה שתאכל משל בעלה שני רגל ראשון והלכה אלא שלא היתה רדופה ומתוך כך הבעל סבור שתחזור ותאכל מאיזה שתרצה שלישי הלכה והיתה רדופה שתאכל משל אביה רביעי בברייתא והוא רגל שני שבין ברדופה בין שאינה רדופה תאכל מאיזה שתרצה:

יתום ששחטו עליו אפטרופוסין כלומר שהוא ברשות שני אפטרופוסין הן מצד מנוי אבי יתומים הן מצד מנוי בית דין וכל אחד מהם שחט את פסחו עליו אוכל מאיזה שירצה כלומר שישאלוהו לאחר שחיטה באיזה מהם דעתו עכשיו לאכול ואוכל מ"מ מאותו שבירר לו אע"פ שלא בירר דעתו בשעת שחיטה ושאלו בגמ' שמעת מינה יש ברירה ותירץ שה לבית מ"מ כלומר שמאחר שהיתום הוא קטן הרי הוא אצל אפוטרופוס כבני הבית וכבר אמרו ששוחט אדם על בניו הקטנים שלא מדעתן ולא תירצו בזה מאי רוצה בשעת שחיטה כלומר שבירר דעתו בשעת שחיטה שמאחר שהוא קטן אין רצונו רצון ואע"פ שבעבדו ושפחתו העבריים אמרו שאינו שוחט עליהם אלא מדעתן ואמה העבריה ודאי קטנה היא שפחה מ"מ אינה ברשותו לשחוט עליה בעל כרחה אבל יתום הוא ברשות האפוטרופוסין לגמרי ויכולין למשכו ולשחוט עליו בעל כרחו ולמדת שמשנתנו ביתום קטן אבל בגדול אם לא בירר בשעת שחיטה אינו כלום שאין ברירה ואם דעתו על שניהם נעשה דינו כדין ממנה עצמו על שני פסחים שאוכל מן הנשחט ראשון לבד:

עבד של שותפין פי' שעבד כנעני חייב בפסח כאשה ורבו שוחט עליו שלא מדעתו כמו שיתבאר ואם הוא של שני שותפין ושחטו כל אחד ואחד עליו אינו אוכל מאחד משניהם מפני חלק חברו שלא נמנה עמו ופרשוה בגמ' בדקפדי אהדדי כלומר ששני השותפים מקפידין זה על זה ואינם רוצים ליהנות זה משל זה וכשהאחד מאכילו משלו האחד מקפיד על שחלק שלו נהנה מחברו אבל בשאינן מקפידין רצה מזה אוכל רצה מזה אוכל ובמקפידין מיהא אין תקנה אלא שיוותר אחד לחברו בשעה שחיטה שיהא חלקו בעבד נהנה בשלו והלה ישחוט פסחו על שם העבד כלו עם שאר המנויים:

מי שחציו עבד וחציו בן חורין כגון שהוא של שני שותפין ושחרר האחד את חלקו לא יאכל משל רבו כלומר מפני חלק חירות שבו שאינו בכלל אא"כ פרט לימנות הוא עם בני החבורה הא כל שלא שחט אלא בכלל בני ביתו ועבדיו ושפחותיו הואיל וזה יש בו צד חירות אינו אוכל משל רבו ושאלו בגמ' הא משל עצמו יאכל והתניא אינו אוכל לא משל רבו ולא משל עצמו ותרצו כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה כלומר במשנה ראשונה שהיו מניחין אותו בכך ועובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד אינו אוכל לא משל רבו מפני צד חירות שבו ולא משל עצמו מפני צד עבדות שבו אבל למשנה אחרונה שחזרו בית הלל להורות כבית שמאי שכופין את רבו ועושה אותו בן חורין כמו שנבאר אע"פ שלא שחררו עדיין הרי הוא כאלו שחררו ואין כח ביד רבו לעכבו מלאכול במה ששחט לעצמו מפני צד עבדות שעדיין לא נשתחרר הואיל והוא עומד לכופו בכך והלכה כמשנה אחרונה והלכך הלכה כמשנתנו שלא יאכל משל רבו אבל אוכל הוא משל עצמו ומ"מ גדולי המחברים פרשו בהפך שלמשנה ראשונה הואיל ואינו עומד לשחרור אוכל משל עצמו אבל למשנה אחרונה הואיל ועומד לכוף את רבו ולא כפאהו לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו ומתוך כך פסקו שאינו אוכל לא משל רבו ולא משל עצמו וכבר ביארנו דבריהם במסכת חגיגה:

זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

כבר ביארנו במסכת סנהדרין כמה קשין גירושין שהרי התירו ליחד ולא התירו לגרש מ"מ כל שיש לו לאדם בנים הימנה הדבר מכוער יותר והוא שאמרו דרך הערה בספור משלי הנבואה שאמר לו הושע להקב"ה רבונו של עולם יש לי בנים הימנה ואיני יכול לגרשה ולא להוציאה: