מאירי על פסחים קע

כל שביארנו ביוצא שהוא נפסל פירושו בכל אחד למחיצתו הראויה לו ושלש מינים הם קדשי קדשים חוץ לעזרה וקדשים קלים חוץ לחומת העיר ובשר הפסח אפי' בחוץ לבית שנאכל בו ולא סוף דבר בחוץ לבית אלא אפי' מחבורה לחבורה בבית אחד וכל שהוציא מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיעקור מזו ויניח בזו הוצאה כתובה בו כשבת ולפיכך צריך עקירה והנחה כשבת אבל פרים הנשרפים אע"פ שהוצאה כתובה בהם אין צריכין הנחה לטומאתם והוא שפרים הנשרפים היו נשרפים חוץ לשלש מחנות וסובלים היו אותם במוטות וכל שיצאו חוץ לחמת העזרה שהוא המחנה הראשון נטמאו הנושאים טומאת בגדים ואם יצאו הראשונים ההולכים לפי המוטות ולא יצאו עדיין האחרונים הראשונים שיצאו מטמאין בגדים והאחרונים שלא יצאו אין מטמאין עד שיצאו הא כל שיצאו טמאים אע"פ שלא הונח ואין צריך להעמידה בהוציאום דרך גרירה שיש שם הנחה אלא אף בלא הנחה ויש פוסקים דוקא בגרירה ולא יראה כן:

המשנה השמינית והכונה בה בענין החלק הרביעי גם כן והוא שאמר אבר שיצא מקצתו חותך עד שהוא מגיע לעצם וקולף עד שמגיעו לפרק וחותך ובמוקדשין קוצץ בקפיץ שאין בו שבירת עצם מן האגף ולפנים כלפנים מן האגף ולחוץ כלחוץ והחלונות ועובי החומה כלפנים אמר הר"ם קדשי הקדשים אינן נאכלין אלא בעזרה בלבד וקדשי קלים בכל העיר והפסח בחבורתו בלבד כי השם צוה בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית ואלו הגדרים שנתן מקצתן כלפני' ומקצתן כלחוץ כוללים השלשה ר"ל העזרה והמחנה וחבורת הפסח והשם אמר ובשר בשדה טריפה לא תאכלו וקבלנו כי ענין זה הכתו' שכל בשר שיצא חוץ למחיצתו שהיא בשדה והיא טריפה כאלו אמר ובשר שיצא לשדה טריפה היא ולפיכך כשיוציא אדם מבשר קדשי הקדשי' חוץ לעזרה או כלום מבשר קדשי קלים חוץ לירושלים או כלום מבשר הפסח חוץ לבית נאסר אותו הבשר שיצא והוא אסור באכילה וכשיצא מקצת האבר מן הפסח אי אפשר לחתוך העצם ממקום היוצא מפני שמנענו הכתוב ועצם לא תשברו בו ומפני זה חותכין הבשר היוצא מזה העצם וקולף הנשאר מן הבשר הפנימי ואוכלו ומגלה הפרק ומשליך העצם כולו שלם ומה שעליו מן הבשר מה שיצא ממנו חוץ אבל בקדשים כשיצא מקצת האבר חותכין אותן כל מה שיצא מן הבשר והעצם וקופיץ הוא סכין גדול ואגף מקום הדלתות כשסוגרין אותן הדלתות נבדל החיצון מן הפנימי:

אמר המאירי אבר שיצא מקצתו וכו' כבר ידעת שכל בשר קדש שיצא חוץ למחיצתו נאסר וטעון שריפה שכך מצינו בשעיר ראש חדש שבשמיני למלואים שאמר להם משה הן לא הובא את דמה כלומר ששאל להם אם הוזה מדמה בפנים שאלו כן היה ראוי לישרף שכל חטאת חיצונה שהזה מדמה טעון שריפה וכן שאל להם אם יצא לחוץ שאלו כן היה ראוי גם כן לישרף והם השיבוהו בשתיהן שלא הוזה מדמה בפנים ולא יצא לחוץ והוא שאמר הן לא הובא את דמה כו' כלומר אחר שלא הוזה מבפנים וכן שבמקום הקדש היתה ולא יצאה לחוץ למה נשרפה ומדוע לא אכלתם וכו' עד שהשיבוהו אם מפני טומאה אם מפני אנינות על הדרך שכתבנו למעלה וכבר ביארנו בסמוך ששלשה מקומות הם מוגבלים בקדשים שיציאתם משם מביאתם לידי כך והם חומת העזרה לקדשי קדשים וחומת העיר לקדשים קלים וחומת הבית לבשר הפסח שנ' לא תוציא מן הבית ולא בית דוקא אלא ממקום החבורה:

מעתה פסח שיצא מקצת אבר אחד ממנו חוץ למחיצתו ר"ל ממחיצת החבורה והוא צריך לחתוך היוצא לשריפה ולהתיר הנשאר ולחתכו אי אפשר שהרי אסור בשבירת עצם כיצד הוא עושה חותך את הבשר היוצא לחוץ בצמצום עד שמגיע לעצם ומניחו וקולף הבשר הנשאר בפנים על האבר מסביבות האבר עד שמגיע לפרק והוא מקום שמתחברים בו שני העצמות וחותך שם הגידים שמחברין אותם שאין בהם משום שבירת עצם ומשליך כל האבר ואוכל הבשר שקלף מעליו ושורף אותו שכבר חתך מעל מקצת היוצא לחוץ ואין צריך להעמידה בשאין כזית בשר על אותו עצם לומר שאלו כן טמא הוא ומטמא כל מה שבפנים שהרי יוצא בפסח אינו טמא כמו שביארנו בסמוך הואיל ובני חבורה זריזים הם לא גזרו בכך ובמוקדשין ר"ל בקדשי קדשים שיצא מקצת האבר חוץ לעזרה ובקלים חוץ לחומת העיר הואיל ואין בהם משום שבירת עצם קוצץ (בכפיס) [בקופיץ] במקום המצומצם ליציאת חוץ עצם ובשר כאחד:

ושמא תאמר בזו מיהא מה הועלנו והרי נטמא בו מספק שהרי היוצא בשאר קדשים נסתפקנו בו למעלה אם גזרו בו טומאת ידים אם לאו וכל שמטמא את הידים מטמא בקדש אפשר שמאחר שהופקעה ממנו טומאת ידים שהרי כל ספק טומאת ידים טהור הופקעה ממנו כל טומאה או שמא באבר שאין עליו כביצה בשר או מוח שאין טומאה לפחות מכביצה באוכלין כמו שביארנו:

מן האגוף לפנים וכו' פי' דרך העולם שעושים באמצע האסקופה העליונה שבפתח בחציה שכנגד חוץ בנין או עץ בולט על פני כל רוחב הפתח שהדלת דופק עליו והוא הנקרא אגוף וכשהדלת נסגר בשאר האגוף עם חצי עובי הכותל מבחוץ ומקצת עובי הכותל לפנים והדלת מבדלת בין חיצון לפנימי ואמר שאם יצא מן האגוף ולחוץ כלחוץ ונאסר וממנו ולפנים כלפנים ומותר ומקום האגוף עצמו אם הוא כלפנים או כלחוץ לא נתברר כאן ולפי מה שיתבאר בגמ' כל שבשערי חומת העזרה בקדשי קדשים כלפנים שכל שערי העזרה נתקדש עביין בקדושת עזרה חוץ משערי נקנור שלא נתקדשו ופירשו הטעם מפני המצורעים שעומדים שם תחת האגוף ביום שמיני לספירתם אלא שחייבים להביא כפרתם כדי להכניס שם בהונותיהם לחלל העזרה שמן הדלת ולפנים להזות עליהם כסדר הכתוב בהן בפרשת זאת תהיה שהתירה להם תורה לענין זה ביאה במקצת אע"פ שהם עדיין מחוסרי כפרה ושביאה במקצת שמה ביאה לחייב עליה בשאר מקומות שהרי אם היו עומדין חוץ לאגוף כלו לא היתה ידם משגת לפנים ואין קרוי לפני ה' אלא בחלל העזרה שמן הדלת ולפנים ולהוציא הדם אי אפשר שהרי נפסל הוא ביוצא אבל שערי ירושלים לקדשים קלים או של נקנור לקדשי קדשים תחת האגוף עצמו כלחוץ ששערי ירושלם גם כן לא נתקדש עביין לקדושת ירושלם מפני המצורעים שלפעמים מצטערים בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ועומדין להם עד הדלתות ונמצאו עומדים תחת האגוף:

החלונות ר"ל שבחומת ירושלים ועובי החומה כלו כלפנים ואוכלין שם קדשים קלים וזו של חלונות פרשוה בגמ' בשאינן גבוהות יותר מקרקע ההיכל שאלו כן הרי הן כגגין וגגות שבירושלים לא נתקדשו לאכילת קדשים אא"כ הם נמוכים כשיעור קרקע ההיכל ואף בחומה פירושה בבר שורה כלומר חומה קטנה שסמוכה לחומה גדולה והיא נמוכה ושוה לקרקע העזרה אבל החיצונה שהיא גבוהה על קרקע העזרה לא נתקדש עביה:

זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שכתבנו הלכה פסוקה היא ומה שנכנס תחתיה בגמ' ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:

אע"פ שבמשנתנו אמרו שמאגוף ולחוץ כלחוץ לענין תפלה נחלקו במן האגוף ולחוץ אם כלחוץ אם כלפנים שלדעת רב כלחוץ ולדעת ר' יהושע כלפנים ואף הפוסקים נחלקו בפסק זה ופרשוה גדולי הרבנים לענין צרוף עשרה ונמצא לפירוש זה שלדעת הפוסקים כרב כל שהוא מן האגוף ולפנים מצטרף לעשרה ומן האגוף ולחוץ אינו מצטרף ויש פוסקים כר' יהושע שאמר שאף מחיצת ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים שאין פרגוד ננעל בפני הקב"ה והכל גלוי לפניו ואף מן האגוף ולחוץ מצטרף ויש שואלין בה והרי אמרו בערובין פרק גגות צ"ב ב' צבור בגדולה ושליח צבור בקטנה יוצאין ידי חובתן כלומר שהרי צבור שהוא עיקר הוא בגדולה שהיא עיקר גם כן ושליח צבור שהוא בקטנה נחשב כאלו היא עמהם אבל אם צבור בקטנה ושליח צבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן שהצבור עיקר ושליח צבור שהוא בגדולה אינו נחשב כאלו הוא עמהם אלמא שהמחיצה מפסקת:

ומתוך כך י"מ שזו שבעירובין הוא שנאמרה לענין צירוף כגון שאין במקום ששליח צבור לשם וכל שיש מחיצה בנתים אין מצטרפין אבל זו שבכאן נאמרה לענין שהיחיד עומד בחוץ יכול לענות לקדיש וקדושה והרי שיש במקום ששליח צבור לשם עשרה ויוצא בה ידי חובת תפלה צבור וקדיש וקדושה וברכו ושאר דברים שאין נאמרין ביחיד ולדעת האומר כלחוץ אינו יכול לענות אע"פ ששליח צבור יש עמו עשרה ואינו יוצא ידי חובת תפלת צבור והלכה כר' יהושע וכן כתבוה ופרשוה גדולי המפרשים והוא שאמרו בברכת כהנים במסכת סוטה ל"ח ב' שאף אותם שיש מחיצה בנתים בכלל הברכה ואפי' לא נפרצה לה ושאין שם פתח ואפי' רחוק ממנה כל שקולו של שליח צבור נשמע לשם ולענין צירוף מיהא דוקא בצבור בגדולה ושתהא האחרת נפרצת לה במלואה או שהפרצה ביתר מעשר ואלמלא כן אע"פ שיש שם פתח אין בה צירוף וכל שכן מבית לעליה ויש לפרש שאף זו לענין צירוף לומר לדעת ר' יהושע שכל שהוא תחת הפתח ואע"פ שהוא מן האגוף ולחוץ מצטרף הא לענין יציאת ידי חובת תפלת צבור כלם מודים שכל שקולו נשמע יוצא בו ידי חובתו ואע"פ שלענין פסק אפשר שכך הוא לענין פירוש מיהא אינו נראה שאם כן היה לו לומר אף מן האגוף ולחוץ לענין תפלה כלפנים ולא היה לו להחליט ולומר אפי' מחיצה של ברזל ושמא כנגד מחיצת הדלת אמרה ודרך גוזמא אמר שאפי' היתה של ברזל הואיל והוא תחת פתחו של אותו בית ואע"פ שעומדת לינעל מצטרף:

ולחכמי הדורות ראיתי שפרשו גם כן זו של ר' יהושע לענין צירוף אלא שדעתם שלא נחלק ר' יהושע אלא על העומד כנגד הפתח בחצר שלפני הבית כדין שתי חבורות האוכלות בבית אחד ומקצתם רואים אלו את אלו שמצטרפין שלדעת רב הפתח מפסיק ואינו כשתי חבורות שבבית אחד ולר' יהושע כיון שדיורי הבית בחצר כבית אחד הוא וכל שמקצתן רואין זה את זה מצטרפין ואע"פ שהפתח עומד לינעל על זו הוא אומר אפי' מחיצה וכו' וכמו שפרשנו אבל כל שהם בתים חלוקים שכותל מפסיק אע"פ שפתח פתוח ביניהם הואיל ודיורין חלוקים הם אין מצטרפין לעולם וכי ההיא דעירובין תשעה בגדולה ואחד בקטנה מצטרפין אחד בגדולה ותשעה בקטנה אין מצטרפין ואף זו דוקא בחצר קטנה שלפני הבית או שהוא בתוך הבית אבל שני בתים לא אע"פ שפתח פתוח ביניהם ואע"פ שלענין זימון בשתי חבורות שהזכרנו שמצטרפין אמרו בתלמוד המערב לשני בתים נצרכה כבר פרשוה שם כשנכנסו מתחלה לכך ר"ל שאמרו ניזיל ניכול נהמא בדוך פלן וכל שהוא כן ורואין מקצתן אלו את אלו מצטרפין הא תפלה דוקא בבית אחד כדרך שהזכרנו ואף לענין זמון הם מפקפקין בה ממה שאמרו שם אלין דבי נשיאה מה נתעבד לון כבית אחד או כשני בתים אם היה דרכן לעבור אלו על אלו מזמנין אלמא כל שני בתים אין מצטרפין וכן ראיתי עוד שם ר' ברכיה מקים לאמוריה על תרעא מציעיא דבי מדרשא ומזמן על אלין ועל אלין ומ"מ מבית לחצר מצטרפין אף אם החצר גדולה שדיורי בית בחצר לעולם ונראה שאף לתפלה כן וזו שבערובין בששתיהן חצרות ולדעת זה לקדיש ולקדושה וליציאת ידי חובת תפלת צבור ודאי עונה ויוצא אלא שאף הם ראיתי [שהשוו] את זו לזו לומר שאינו יכול לענות שום דבר שבקדושה ואין הדברים נראין:

גגין ועליות שבירושלים לא נתקדשו בקדושת העיר לאכול בהן קדשים קלים וכן גגין ועליות שבעזרה לא נתקדשו בקדושת העזרה לאכול בהם קדשי קדשים אא"כ היו הגגות שוות לקרקע העזרה ושמא תאמר אם כן מהו שאמרו כזיתא בפסחא והללא פקע איגרא כלומר שמרוב ההמיה שהיתה שם באכילת כזית מן הפסח ובקריאת ההלל דומה כאלו הגגים מתבקעים שהדבר מוכיח שאוכלין היו את הפסח בגגים אינו כן אלא בקרקע היו אוכלין וקורין את ההלל בגגות ואע"פ שאמרו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ופרשו בו אפיקו מאני כלומר שלא יעקרו מחבורה לחבורה לומר הוציאו כליכם מכאן ונלך לאכול עוד בחבורה פלונית ענינה לאכילה אבל שלא לאכילה כגון לקריאת ההלל רשאי ומ"מ עליות שבהיכל נתקדשו שנאמר ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם ואת בתיו ואת גנזכיו ועליותיו וחדריו ובית הכפרת וכתוב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כלומר שהכל היה במראה הנבואה ולא עוד אלא שעליית בית קדשי הקדשים חמורה מבית קדשי הקדשים שבית קדשי הקדשים כהן גדול נכנס בו פעם אחת בשנה ביום הכפורים לקטורת ולהזאת בין הבדים ועליית בית קדשי הקדשים אין נכנסין אלא פעם אחת בשמיטה לראות מה היא צריכה לחזק את בדקה ועל זו אמרו דרך תימה על מי שהקשה מן ההיכל לשאר המקומות שבבית אטו מהיכל ניקים ונותיב כלומר וכי עומד אדם להקשות מן ההיכל לשאר המקומות שאני היכל דכתיב ויתן דוד לשלמה וכו' על הדרך שביארנו: