מאירי על פסחים קמב

המשנה השלישית והכוונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב עליו חטאת ושאר כל הזבחים ששחטן לשם הפסח אם אינן ראויים חייב ואם ראויים הם ר' אליעזר מחייב חטאת ר' יהושע פוטר אמר לו ר' אליעזר מה אם הפסח שהוא מותר לשמו כששנה את שמו חייב הזבחים שהן אסורין לשמן כששנה את שמן אינו דין שיהא חייב אמר לו ר' יהושע לא אם אמרת בפסח ששנהו לדבר אסור תאמר בזבחי' ששנן לדבר מותר אמר לו ר' אליעזר אמורי צבור יוכיחו שהם מותרין לשמן והשוחט לשמן חייב אמר לו ר' יהושע לא אם אמרת באימורי צבור שיש להם קצבה תאמר בפסח שאין לו קצבה ר' מאיר אומר השוחט לשם אימורי הצבור פטור אמר הר"ם מה שאמר ר' יהושע אם אמרת בפסח ששנהו לדבר אסור רוצה בו שהוא כששחטו לשם שלמים וכיוצא בהם בשבת וידוע כי השלמים ושאר הקרבנות יחיד אסור להקריבן בשבת וכששחט שלמים וזולתם בשבת לשם פסח כבר שנה שמן לדבר מותר כי הפסח מותר להקריבו באותה שבת ומאמר ר' אליעזר אימורי צבור יוכיחו ענינו התמידין והמוספין שמותר להקריבן בשבת לשמן אבל מי ששחט פסח בארבעה עשר שחל להיות בשבת לשם תמיד או לשם מוסף חייב חטאת ואע"פ ששנהו לדבר המותר ולא חלק ר' יהושע על זה כאשר אמרנו הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב חטאת ולא חלק ר' יהושע בזה ופי' קצבה דבר קצוב כי התמידין והמוספין שהם קרבנות צבור אין מוסיפין עליהם ולא גורעין מהן ולפי שהן ידועין במנין ואין רשות לכל אדם להקריבן יהיה השוחט לשמן חייב והלכה כר' יהושע שחטו שלא לאוכליו ושלא למנויו ולערלים ולטמאים חייב לאוכליו ושלא לאוכליו למנויו ושלא למנויו למולים ולערלים ולטמאים ולטהורים פטור שחטו ונמצא בעל מום חייב שחטו ונמצא טריפה בסתר פטור שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם או שמתו או שנטמאו פטור מפני ששחט ברשות כבר ביארנו בפרק החמשי כי פסח ששחטו לכשרים ולפסולים כשר ולפיכך כששחט בשבת למולים ולערלים פטור אבל כששחט בשבת לפסולים שהפסח פסול בשוגג הוא חייב חטאת במזיד חייב סקילה וכמו כן כשנמצא בעל מום לפי שהיה לו לבקרו ואחר כך שחטהו בשבת וכמו כן כשנמצאת בו טריפות גלויה כמו נקובת הראש וחתוך הרגלים וכיוצא בהם אבל אם היתה טריפה נסתרת ולא נודע עד אחר שחיטה כמו נקובת הלב והריאה וכיוצא בהן פטור וענין אמרו פטור בכל זה המאמר ר"ל שהוא פטור מהבאת חטאת:

אמר המאירי הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב חטאת וכו' כבר ידעת שכל עבירה שחייבים על זדונה כרת אם שגג בה נתחייב חטאת חוץ מפסח ומילה מפני שהן עשה ואין חטאת אלא בלא תעשה כדכתיב אשר לא תעשינה וחוץ ממגדף שאין בו מעשה ואין חטאת אלא בדבר שיש בו מעשה כדכתיב לעושה בשגגה מעתה שבת הרי יש בעשיית מלאכה שבו מעשה ועובר על לא תעשה ויש בזדונה כרת בלא התראה ומתוך כך עשה בה בה מלאכה בשגגה חייב חטאת והדבר ידוע במקומו שכל העושה מצוה ונמשך בעשייתה בשוגג עבירה מאותן שיש כרת בזדונן פטור מחטאת הואיל ובדבר מצוה טעה ומצוה כל שהוא עשה כגון שהיה בא על יבמתו לקנותה במצות יבום ואח"כ נודע לו שנדה היתה פטור שהרי בעל ברשות כמו שיתבאר ומתוך כך אמרו במשנה זו שהשוחט את הפסח בארבעה עשר שחל להיות בשבת שלא לשם פסח והוא טועה לומר שכמו שהותר בשחיטתו לשם פסח כך יהא מותר לשחטו לשם שלמים חייב חטאת שאין כאן מצוה ולא שחט ברשות שאע"פ שאמרו כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים פסח וחטאת מיהא יצאו מן הכלל כמו שהתבאר ופרשוה בגמ' בעקר ממנו שם פסח כלומר שיודע שהוא פסח והוא שוחטו לשם שלמים שהזבח פסול אבל אם היה טועה לגמרי כלומר שהיה סבור שהוא שלמים ושוחטו לשם שלמים כשר שהזבח בדרך זה כשר שעקירת שם פסח בטעות אינה עקירה ועלה לבעלים לשם מה שהוא וכל שכן בשאר זבחים:

ושאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח כגון שהיו שלמים ושחטן לשם פסח אם לא היו ראוים לפסח כגון שהיא נקבה או עגל או איל בן שתי שנים או בעל מום או שעדיין הוא חולין אלא שטעה לומר שמותר לשחוט אחרים לשם פסח בשבת או שנתעלמה ממנו שבת חייב חטאת שאין זה עוסק בדבר מצוה שהכל יודעין שאין זה כשר לפסח ולא שחט ברשות ולא עשה מצוה כלל אבל אם הוא ראוי לפסח כגון שהוא כבש בן שנתו פטור לדעת ר' יהושע שמתוך ההמייה הוא סבור שלשם פסח הקדישו וברשות שחט שהרי יש כאן מצוה כל דהו שכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אף הנשחטים לשם פסח לדעת ר' יהושע כמו שביארנו בפרק ראשון והרי יש כאן מצות קרבן אע"פ שצריך לפסח אחר ולפי מה שיתבאר בגמ' אם עקר בזדון כלומר שיודע שלזבח אחר הופרש ושוחטו לשם פסח הואיל ויודע שאינו עולה לו אין זה טועה במצות וכל ששוגג בו חייב חטאת וזהו שאמרו רישא בעוקר וסיפא בטועה ור' אליעזר מחייב מפני שהוא סובר שכל ששנה אחרים לשם פסח פסול ואין כאן מצוה כלל ונשאו ונתנו במחלוקת זו והוא שהשיב ר' אליעזר לר' יהושע ומה אם פסח שהוא מותר לשמו כלומר מותר לשחטו שהרי פסח דוחה שבת כשעושהו לשם זבח אחר חייב כמו שהודית גם אתה זבחים ששחיטתם אף לשמן בשבת אסורה אינו דין שאם משנה אותם שלא לשמן יהא חייב חטאת ואמר לו ר' יהושע לא אם אמרת בפסח דין הוא שיהא חייב חטאת ששנהו לשם דבר ששחיטתו אסורה בשבת תאמר בזו ששינן לדבר שמותר לשחטו בשבת ואמר לו ר' אליעזר אימורי צבור יוכיחו ר"ל תמידין ומוספין הקרבים בשבת שמותרין לשחטן בשבת לשמן ואם שחט שאר זבחים לשם אלו בשבת בשגגה חייב חטאת ואף ר' יהושע מודה בזו אלא שהשיב בה לא אם אמרת באימורי צבור דין הוא מפני (שאין) [שיש] להם קיצבא ואינו רואה הרבה עסוקים בדבר ולא היה לו לטעות תאמר בפסח שהכל צריכים לו והכל טרודים ויש בה כדי לטעות ואפילו שחט הוא כבר את פסחו ומ"מ זבח זה עומד בעזרה וסבור לשחטו לשם מי שהוא שלו ומתוך כך טעה ושחט זבחים אחרים לשם פסח ויש כאן מצות קרבן כמי שביארנו ומתוך כך פטור מחטאת:

ור' מאיר חולק עם שניהם באימורי צבור לומר שאף השוחט בכל שבתות השנה לשם תמידין ומוספין בשגגה פטור מחטאת שמקצת מצוה יש כאן שכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים ואפילו הוקרבו התמידין שהרי מ"מ נתנה שבת לידחות אצל תמידין ואין הלכה כר' מאיר ולא כר' אליעזר אלא כר' יהושע:

ובתוספתא אמרו עולות צבור ששחטן בשבת שלא לשמן בשגגה חייב ויקטיר אימורין לערב חטאת יחיד ועולת יחיד ששחטן בשבת לשמן בשגגה וזרק דמן שלא לשמן חייב חטאת שהורצו הבעלים שחט שתי חטאות או שתי עולות לצבור ואין צריכין אלא אחת חייב על האחרונה וגדולי המחברים כתבו שאם שחט קרבנות יחיד בשבת בשגגה חייב חטאת ובשרן מותר בהנאה ואין זורקין את הדם ואם עבר וזרק לשמן בין שוגג בין מזיד עלו לבעלים ויקטיר אימורין לערב והבשר יאכל ויביא השוגג חטאת:

שחט שלא לאוכליו כגון זקן וחולה או שלא למנוייו או לערלים או לטמאים בשוגג חייב חטאת שהרי בכל אלו זבח פסול הוא אבל שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו שהוא כשר כמו שביארנו בפרק ראשון פטור וכן בכולם:

שחט ונמצא בעל מום חייב שהרי הזבח פסול הוא וסרך עסק מצוה אין כאן שהיה לו לבדוק אם היא בעלת מום אם לאו אבל אם שחטו ונמצאת טרפה בסתר ר"ל במקום נסתר כגון בדקין או בקרום של מוח וכיוצא באלו פטור שלא היה לו לבדוק וסרך מצוה הוא אע"פ שאין הזבח כשר הואיל ולענין הטרפות אנוס הוא:

וכן אם שחטו בחזקת שיהא לו בעלים ונודע שאותם ששחטו לשמם משכו ידיהם הימנו לימנות באחר ונמצא נשחט שלא למנויים או שמתו בעלים או נטמאו ונדחו לפסח שני פטור אע"פ שהזבח פסול שמ"מ סרך מצוה יש כאן הואיל ושחטו בחזקת ענין שהיה כשר בו שמן הסתם לא היה לו לחקור בדברים אלו והרי טעותו כעין אונס:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתה בגמרא אלו הן: