מאירי על פסחים קלח

מי שהיה טמא והיה אפשר לו לטהר בערב הפסח והזיד ולא טבל וישב לו עד שעבר זמן הקרבן הרי זה מזיד בראשון וימתין עד השני ואם נמנע מן השני אפילו בשוגג חייב כרת וכן הדין בערל שהיה אפשר לו למול בערב הפסח כגון שאינו נמנע שמתו אחיו מחמת מילה והזיד ולא מל שאם לא עשה את השני אף בשוגג חייב כרת ולמדת שלא אמרו הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר שיהא טעון שבעה אלא בגוי שנתגייר כמו שביארנו:

טמא שרץ ונבלה וכיוצא בהם מאותם שאין בהם אלא טומאת ערב אע"פ שנטמאו ביום ארבעה עשר הרי אלו טובלין ושוחטין וזורקין עליהם אחר טבילה ואוכלין פסחם לערב שלא נדחה טמא לפסח שני אלא אותם שצריכין מנין ולא הושלם מנינם לערב כגון זבים וזבות ונדות ויולדות ובועלי נדות וטמאי מת ומ"מ טמא מת שנטמא בטומאות שהנזיר מגלח עליהן אפילו חל שביעי שלו ערב הפסח והזה וטבל אין שוחטין עליו ונדחה לפסח שני אבל אם נטמא בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן טובל ומזה ושוחטין עליו ואוכל פסחו לערב כדין טמא שרץ וחבריו הא קודם טבילה מיהא לשרץ או קודם הזאה וטבילה לטומאת מת אין שוחטין וזורקין עליו כלל:

כל שהצבור הופקע מפסח ראשון כגון שהיו רובם זבים ומצורעים וכיוצא באלו אע"פ שמיעוטן טמאי מתים הרי הצבור כלו ומעוטו נדחה כל אותה שנה מקרבן הפסח שרוב הצבור נדחה מפסח ראשון שלא הותרה טומאה בצבור אלא בטומאת מת ונדחו מן השני שאין צבור נדחה לפסח שני ואף המיעוט של טמאי מתים נדחין מן הראשון שאין טומאת מת דחויה אצל יחידים וכן נדחו מן השני שכל שלא עשו הצבור את הראשון אף יחידים אין עושין את השני ולא עוד אלא אפילו היו רוב צבור טמאי מתים ועשו את פסחם בטומאה ומיעוטם זבים שלא נדחית הטומאה אצלם אין אותו המיעוט עושה פסח שני אלא אם כן עשו הצבור פסח ראשון בטהרה כמו שיתבאר:

אין לך מצות עשה מן התורה שיהיה במניעתם חיוב כרת אלא פסח ומילה וזה שנאמר בכאן אי אשמעינן מילה התם הוא דליכא כרת פירושו שאין בו כרת אם לא יעשנה בזמנה שהרי יכולה היא לדחות לשלא בזמנה אבל פסח זמנו קבוע ליום ארבעה עשר אם הזיד ולא הקריב בראשון חייב כרת אלא שאם עשאו בשני נפטר הא כל שלא עשאו בשני אפילו בשגגה חייב כרת הואיל ומניעתו בראשון היתה בזדון ובלא סבה כמו שיתבאר:

המשנה השניה והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר אימתי מביאין עמו חגיגה בזמן שהוא בא בחול בטהרה ובמועט ובזמן שהוא בא בשבת במרובה ובטומאה אין מביאין עמו חגיגה אמר הר"ם חגיגת יום ארבעה עשר היא רשות ולא חובה ולפיכך אם היה יום ארבעה עשר יום שבת או יהיה יום חול ויהיו הפסחים רבים או יהיה אותו הפסח בא בטומאה כאשר יתבאר בפרק שלאחר זה אין מביאין חגיגה עם הפסח יום ארבעה עשר חגיגה היתה באה מן הבקר מך הצאן מן הכבשים מן העזים מן הזכרים מן הנקבות ונאכלת לשני ימים יודיעך בזאת ההלכה כי חגיגת ארבעה עשר אע"פ שהיא רשות ואינו יוצא בה משום חגיגה דינו ודין חגיגה שוה ואין הפרש ביניהם לא במין הקרבן ולא בזמן אכילתו ועוד יתבארו הדינים המחוייבים בחגיגה במסכת חגיגה:

אמר המאירי אימתי מביאין עמו חגיגה וכו' פי' כבר ביארנו במס' חגיגה ששלש קרבנות נצטוו ישראל לעשותם בכל רגל ורגל הראשון עולת ראיה והוא שנאמר בה שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך ומקריבין אותו כליל ביום ראשון של רגל השני שלמי חגיגה לכבוד החג והוא שנאמר בה שלש פעמים תחוג לי בשנה השלישי כעין שני ונקרא שלמי שמחה ועליו נאמר וזבחת שלמים ואכלת ושמחת לפני ה' אלקיך ומ"מ חגיגה זו היא הנקראת של חמשה עשר אבל חגיגה זו הנזכרת במשנתנו אינה ממין זה ואינה חובה אלא רשות והיא הנקראת חגיגת ארבעה עשר ואע"פ שעליה נאמר בתורה וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר אינה מצוה לעצמה אלא כדי שיהא הפסח נאכל אכילת שובע מפני שהפסחים לא היו באים אלא זכר ושה ותמים ובן שנה ולא היו מצוים מהם כל כך ומתוך כך היו הרבה נמנין על פסח אחד ולא היה מספיק להם לאכילת שובע ומתוך כך רמזה תורה להקריב שלמי חגיגה שתצטרף עם הפסח עד שיהא הפסח נאכל על השובע ר"ל אכילת שובע שיהיו שבעים בסוף אכילתו והיו אוכלים תחלה מן החגיגה דכתיב ומברכין בה על אכילת הזבח ואין משביעין את עצמם ממנה אלא אוכלין ממנה בכדי שישערו בעצמם שתהא אכילת הפסח הבאה אחריה משביעתם ונמצא הפסח נאכל שלא בכרס מלאה ובאכילה גסה ונאכל אכילת שובע ר"ל שנשארים אחר אכילתו שבעים וכשמביאים את הפסח מברכין עליו על אכילת הפסח ואוכלין ממנו עד סוף אכילתם שאין מפטירין אחריו אפיקומן וחגיגה זו היתה באה שלמים ולא היתה דוחה לא שבת ולא טומאה שאף השלש קרבנות שהזכרנו אינם דוחים לא שבת ולא טומאה שהרי אין זמנן קבוע שמי שלא חג בראשון חוגג והולך כל שבעה כמו שנבאר במקומו וכ"ש בזו אלא שאף זו לא היתה באה אלא בזמן שהפסחים מועטים וצריכים להיות חבורה גדולה נמנית על פסח אחד ואינו מספיק לכדי שביעה אבל כשהפסחים מרובין ואין נמנין עליו אלא חבורה מועטת ומספיק להם אינם צריכים לכך והוא שאמרו אימתי מביאין עמו חגיגה בזמן שהוא ר"ל ארבעה עשר בא בחול ובטהרה ובמועט ר"ל מיעוט פסחים אבל בזמן שהוא בא בשבת או בטומאה או במרובה אין מביאין עמו חגיגה והזכיר אח"כ שחגיגה זו היתה באה בין מן הבקר בין מן הצאן ומן הכבשים ומן העזים בין זכר בין נקבה ונאכלת לשני ימים ולילה אחד ומשם ואילך יש עלי' דין נותר כדין שאר שלמים אלא שהעולה ממנה על השלחן עם הפסח מתבער עמו מחצות ואילך כדי שלא יבאו לטעות מזו לזו וכן היא שנויה בתלמוד המערב ובברייתא של פסחים פרק חמישי:

זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתי' בגמ' אלו הן: