מאירי על פסחים קכ

פסח בשאר ימות השנה כגון שהפריש פסחו ואבד ויצא ידי חובו באחר ונמצא אחר הפסח הרי הוא קרב שלמים ואינו צריך עקירה ר"ל שיאמר איני שוחטו לשם פסח אלא לשם שלמים שאף בלא עקירה סתמו שלמים הוא וטעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק והילכך כל ששחטו בשאר ימות השנה לשמו ר"ל לשם פסח פסול ושלא לשמו כשר ואפי' עירב בו מחשבתו לשחטו לשמו ושלא לשמו פסול וכדעת רב דימי שאמר שלשמו בזמנו כשלא לשמו שלא בזמנו ומה לשמו בזמנו שכשר אם עירב בו שלא לשמו פסול אף שלא לשמו [שלא] בזמנו שכשר אם עירב בו לשמו פסול ואע"פ שהוקשה לומר מה שלא לשמו שנוהג בכל הזבחים אם לפסול לגמרי כפסח וחטאת אם שלא לעלות לבעלים בכל הזבחים אבל פסול (שלא) לשמו במקום שהוא כשר להקרבה בשלא לשמו אינו נוהג אלא בפסח בשאר ימות השנה דחיה בעלמא הוא ואע"פ שחלק רבא לומר הואיל וסתמו לשמו קאי ומפני שהוא סובר פסח בשאר ימות השנה צריך עקירת השם ואין אמירתו או מחשבתו לשמו מחדשת כלום ומחשבת שלא לשמו באה להכשירו הרי מ"מ אנו פוסקים שאינו צריך עקירת השם וסתמו שלא לשמו הוא ומתוך כך נראה לי לפסוק שעירוב מחשבות פוסלת בו כשאר הקרבנות מעתה שחטו בשאר ימות השנה לשמו בשנוי בעלים ר"ל ששחטו לשם בעלים אחרים כל שכן שאין שנוי בעלים מפקיעו מיד לשמו שהרי אף שלא לשמו ביארנו שאינו מוציאו מיד לשמו כל שכן ששנוי בעלים אינו מוציאו מיד לשמו ואם שחטו סתם בשנוי בעלים והרי סתמו שלא לשמו הוה ליה כשנוי בעלים של שלמים ואינו פוסל אלא שאינו עולה לבעלים ואע"פ שבפסח בזמנו שנוי בעלים פוסל זה אינו פסח אלא שלמים ואין אנו צריכים לטעם נעשה כמי שאין לו בעלים בזמנו ופסול ר"ל כמי ששחטו בשנוי בעלים בזמנו וגדולי המחברים הביאוה ולא ידעתי למה:

ולענין ביאור זו שנשאלה בכאן בשחטו בשאר ימות השנה לשמו בשנוי בעלים לא נשאלה אלא לדעת המכשיר בשנוי קדש ר"ל בשלא לשמו אם שנוי בעלים נדון כשנוי קדש אם לאו אבל למה שפסקנו שאף שנוי קדש אינו מכשירו כל שכן ששנוי בעלים אינו מכשירו שהרי שנוי קדש גדול הימנו ואינו מושך לעצמו ומ"מ דברים ששנוי קדש גדול בהם יותר משנוי בעלים הוזכרו מהם בכאן ארבעה הראשונה ששנוי קדש פיסולו בגופו ר"ל שמחשב בקרבן עצמו ושנוי בעלים מחשב בדבר אחר הוא השניה ששנוי קדש ישנו בארבע עבודות כלומר שכל ששחט או קבל או הוליך או זרק שלא לשמו פסול ושנוי בעלים אינו בארבע עבודות בכל הזבחים חוץ מן הפסח מפני שעיקרו לאכילה אבל שאר זבחים שעיקרן לכפרה ואין עיקר כפרה אלא בזריקת הדם אין שנוי בעלים פוסל אלא בזריקת הדם ר"ל שזרק את הדם במחשבת שנוי בעלים ולא נתרבו שאר עבודות בראשון של זבחים לשנוי בעלים אלא כשנעשו על דעת לזרוק הדם בשנוי הבעלים אבל שחיטה או קבלה או הולכה לשם אחר אינה פוסלת הואיל וזרק לשמו של זה ושלא חשב בשאר עבודות על הזריקה לשם אחר אלא שבפסח מיהא הואיל ועיקרו לאכילה כל אחת פוסלת בו בעצמה וכמו שביארנו בשחטו שלא למנוייו או לערלים ואי אפשר לפרשה בשחט על מנת לזרוק שלא למנוייו שהרי בגמ' הוא ששאלוה בערלים כמו שיתבאר והוא הדין שלא למנוייו הא משנתנו מיהא בשחיטה שנעשית היא עצמה בשנוי בעלים נשנית השלישית ששנוי קדש ישנו לאחר מיתה והוא שיש קרבנות שאין כפרה תלויה בהם כגון עולה או נדר ואם נדר אחד עולה ומת יורשים חייבים להביאה שכבר נשתעבדו נכסיו במלוה הכתובה בתורה אחר שאין כפרה תלויה בה עד שיאמר בה אין כפרה למתים ואם הביאם והקריבם שלא לשמן חייב להביא אחר והרי נכסי המת משועבדים לכך ושנוי בעלים אינה פוסלת בזה שמאחר שכבר מת ואין שמו עליו אין שנוי בעלים מפקיעו שלא לעלות הרביעית ששנוי קדש פוסל אף בקרבן צבור ושינוי בעלים אינו מפקיע שלא לעלות שכל שקרב לשמו לשם כל הצבור זוכה בו הואיל ואף הוא בכלל בעלים ואם תאמר שמא ישנה לשם גוי אין זה כלום שאין שנוי בעלים פוסל אלא במשנהו למי שהוא מחויב כפרה כמותו ומ"מ דברים אלו לענין פסק לא נתבררו לנו שיש חולקין לומר להלכה שכל אחת מארבע עבודות פוסלות גם כן בשנוי בעלים אם לפסול לגמרי כפסח וחטאת אם שלא לעלות ככל הזבחים ואף דעת גדולי המחברים מסכמת לכך וכן עיקר וכן יש חולקים לפסוק ששינוי בעלים אינו עולה אף לאחר מיתה כר' פנחס ואין בידינו להכריע: