מאירי על פסחים קה

סמדר הוא כשנפל הפרח מעליהם והוכרו הענבים אבל עדיין אין לחות יוצא מהם והבוסר הוא כשנעשו גסים מעט ומתחילים להזחיל מים והוא שאמרו הוא גירוע מלשון הגפנים משיגרעו שפירושו משיתחילו להזחיל מים מענין כי יגרע נטפי מים ושיעורם לענין גסות כפול הלבן והוא מין קטנית דק:

פגים של בית ואני היו דקים הרבה וכן תמרים של טובניא והם הנקראים אהיני דטובניא ואעפ"כ הואיל ומגיעים הם לבישול חייבים הם במעשר וכן כל כיוצא בזה:

אין מביאין בכורים אלא משבעת המינים ואם הביא לא נתקדשו ואין מביאים לא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים שאין מביאים אלא ממקום משובח ותמרים שבהרים אינם מתבשלים יפה ופירות ותבואה שבעמקים המים לנים שם ומתרקבים אבל דקלים שבעמקים הם התמרים המשובחים והוא שאמרו סימן להרים מילין והם עפצים ר"ל שהעפצים נעשים יפים בהרים סימן לעמקים דקלים:

נחל איתן האמור לענין עגלה ערופה פירושו לפי סוגיא זו נהר שמימיו נשטפים בחוזק ולפי מה שהתבאר במקומו שהוא מקום קשה נראה שהיו עורפין סמוך [לשפתו] שמן הסתם הוא מקום קשה ושאינו ראוי לזריעה כל כך ועליו אמרו סימן לנחלים קנים ר"ל שמן הסתם קנים גדלים על שפתו ומה שאמרו סימן לשפלה שקמה פירוש ענינו למקח וממכר שאם מכר לו שפלה ונחלקו בה אם [זו] שפלה אם לאו כל שיש בה שקמים קרויה שפלה ואף כלם נאמרו לענין מקח וממכר ר"ל שאם מכר לו הר בסתם ונחלקו בו אם זה הוא הר אם לאו כל שעפצים צומחים בו הר הוא וכן קנים בנחל ותמרים בעמקים ודברים אלו כלם אין להם מקום אלא באותן הארצות לפי מה שהיה ידוע מטבע הארץ ומרגילות ענינה:

המשנה השלישית והכונה בה ג"כ כשלפניה והוא שאמר מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים מוכרין מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין ואל ישנה אדם מפני המחלוקת בכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה עגלים וסייחים שלמים ושבורים ר' יהודה מתיר בשבורה ובן בתירא מתיר בסוס אמר הר"ם פי' אסור למכור בהמה גסה לגוי בין שיהי' עובד ע"ז או אינו עובד ע"ז וטעם זה האיסור שמא ישכירנה או ישאילנה ויעבוד בה בשבת ולשון התורה למען ינוח שורך וחמורך ושלישית שמא ימכרנה לו ערב שבת ולא תיטב בעיניו ומחמר אותה בעליה הישראלי כדי שתלך לפני הקונה והנה הבהמה תלך לפניו מחמת קולו של ישראל שהיא מכרת אותו נמצא הישראלי מחמר אחר בהמתו בשבת ולפיכך מותר לאדם שיתן בהמתו לסרסור וימכרנה לו לגוי והוא שלא יהיה שם מצוי כי אלו הטעמים כולם נסתלקו כשבעל הבהמה לא יהיה מצוי כי הסרסור לא ישאיל ולא ישכיר לפי שאינה שלו והבהמה לא תכיר קול הסרסור שתלך מחמתו כמו שזכרנו והתיר ר' יהודה למכור שבורת יד או רגל לפי שאינה ראויה למשוי וזה אינו אמת כי אפשר לקשרה ולמשוך כרחיים ובקרנות ולהניעם והתיר בן בתירא למכור הסוס הידוע לנשיאת הנץ והנשר ודומיהם מחיות הציד כי הוא סובר החי נושא את עצמו בין אדם בין בהמה וחיה ועוף ואלו העופות אינם משוי על הסוס וחכמים אומרים כי האדם החי בלבד הוא שאינו משאוי ונאמר בו החי נושא את עצמו ואין הלכה כבן בתירא:

אמר המאירי מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים ושלא לחוש למכירת בהמה גסה האסורה בכך כמו שמבאר בסמוך מוכרין ואע"פ שיש לחוש להם לרביעה שהיא אחת משבע מצות שנצטוו בני נח ויש בה משום לפני עור לא תתן מכשול וכמו שאמרו אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים באלו הואיל והבהמה שלהם אין לחוש לכך כמו שאמרו גוי חס על בהמתו שלא תעקר והיה ידוע להם שאח"כ אינה יולדת ואם זכר הוא הולך ומתנונה ומקום שנהגו שלא למכור מגזרת בהמה גסה אין מוכרין ובהמה גסה מיהא אינו תלוי במנהג אלא בכל מקום אסור מחמה מלאכת שבת ואע"פ שמאחר שקנאה אין לנו בה דין ודברים גזרו בה משום שאלה ושכירות שהשאלה אינם קונים לענין איסור כדי לדונה כבהמה של גוי לכל ימי השאלה או השכירות וכן גזרו בה משום נסיוני כמו שביארנו בראשון של עבודה זרה ופירוש נסיוני הוא שפעמים מוכרה לו ערב שבת סמוך לחשיכה ואומר לו הגוי שימסרנה לו לנסותה ונותן עליה משאוי וישראל גוערה והולכת מחמת קולו ונמצא מחמר ואף סייחים ועגלים אע"פ שאינם בני מלאכה עכשיו הואיל ולכשיגדלו ראוים בה ולא עוד אלא אפילו בשבורה שלא תהא ראייה למלאכה לעולם כגון שנשבר או נקטע אחד מאיבריה במקום שמלאכתה נמנעת בכך שמ"מ הרואה סבור ששלימה לקחה ור' יהודה מתיר בשבורה ואין הלכה כמותו בן בתירא מתיר בסוס שאינו עשוי אלא לרכיבת אדם ואין כאן מלאכה שחייבים עליה כרת אלא שבות שהרי חי נושא את עצמו ומתוך כך אין לגזור בה במכירה משום שאלה ושכירות וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נכנס תחת משנה זו בגמרא דבר אלא שכבר ביארנו הכל בארוכה במסכת עבודה זרה:

המשנה הרביעית ואף היא באה על ידי גלגול המנהגים אלא שמ"מ יש בה הוראה לענין הפסק והוא שאמר מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלים מקום שנהגו שלא לאכול אינן אוכלים אחד הר"ם פי' ואוסרין לאכול בשר צלי בלילי פסחים כדי שלא יחשוב הרואה שהוא כבש הפסח ויהי' כמו כל קדשים בחוץ:

אמר המאירי מקום שנהגו לאכול צלי בלילי הפסח ר"ל אחר שאינו מקולס עושין ואין חוששין שמא הרואה סבור שמקולס עשאו ונמצאו אוכלים פסחים בחוצה לארץ ומקום שנהגו לחוש בכך אין אוכלין ומ"מ מקולס בכל מקום אסור ואינו תלוי במנהג וכן הלכה ומ"מ י"מ משנתנו במקולס ואינה הלכה והדברים נראין לפרש כדעת ראשון וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

אסור לאדם לפרש ולומר בשר זה לפסח מפני שנראה כמקדיש קדשים בחוצה לארץ ואפילו בחתיכת בשר שאינה ראויה לקרבן פסח מ"מ אילו היה מקדישה לפסח היה שם הקדש חל עליה למכרה וליקח בדמיה קרבן פסח ושמא השומע טועה בכך וגדי מקולס אף בסתם שלא פירש בו לפסח אסור מפני שהוא כעין קדשים והמנהיג את האחרים בכך חייב נדוי אלא שאם הוא אדם גדול אם מחמת חכמה אם מחמת חסידות מניחין לו אלא שגוערין בו דרך כבוד ואיזהו גדי מקולס כל שצלאו כלו כאחת ראשו על כרעיו ועל קרבו בלא שבירת עצם או חיסור אבר נחתך ממנו אבר או נשלק ממנו אבר אין זה מקולס ומותר במקום שנהגו ומיני התבואות הראויות למצה אף במפרש מותר כגון שיאמר חטים אלו לפסח ואין חוששין שמא השומע סבור שענינו הוא למכור וליקח בדמיו בקרבן פסח שכן דרך בני אדם לומר חטים אלו לפסח לצורך מצה וסעודות של כל הפסח כדי להפליג בשמירתם וכן כל כיוצא בזה ומעתה בזמנים הללו יראה שאף בכל דבר כן חוץ מן המקולס שאף בסתם אסור: