מאירי על נדה צג

עיסה שנדמעה והוא שנתערבה עיסת תרומה בפחות ממאה של חלין אסורה לזרים ותמכר לכהנים חוץ מדמי תרומה ופטורה מן החלה שמא תאמר והלא אסורה היא לזרים אפשר שאף הכהנים חייבים בה כשאר תרומות ומעשרות שהכהנים חייבים להפרישם אלא שהן לעצמם וכמו שאמרו לפי שהכהנים נוטלים מן הכל יכול יאכלו פירותיהן בטבלם תלמוד לומר כן תרימו גם אתם אתם אלו הלויים גם אתם אלו הכהנים אלא שאין מוציאין אותן מידם לתנם לכהן אחר וזו מיהא פטורה מן החלה ובפרק כל שעה בסוגיא הבאה על המשנה הששית פירשנוה בפנים אחרים נפל בה שאור של תרומה ונתחמצה בה אף ביתר ממאה אסורה לזרים מדין מדמע שהמחמץ והמגבל אוסרין בכל שהו ואף זו תמכר לכהן חוץ מדמי תרומה ופטורה מן החלה ושתיהן אין נקראות תרומה לגמרי ליפסל בטבול יום אלא אינן נפסלות בטבול יום ויראה מסוגיא זו במה שאמרנו שפטורה מן החלה דוקא בחלה שהיא מדברי סופרים כגון בזמן הזה או בזמן שאין כל יושביה עליה אבל בשל תורה חייבת שאין הדמוע אלא מדברי סופרים שהרי מדאוריתא חד בתרי בטיל ולא אתי דמוע דרבנן ומפקיע חיוב חלה דאוריתא אלא שכל הפוסקים מחליטים לומר שהמדמע פטור מן החלה אף בתרומה של תורה:

זה שכתבנו שהדמוע דרבנן פירושו אף על נתחמצה בשאור של תרומה ויש שמקשים בה שהרי יש כאן טעם וכבר אמרו טעם כעקר דאוריתא ואף בדמוע עצמו אמרו שכל שהוא נותן טעם אין יתר ממאה או פחות עושה בו כלום אלא הכל הולך אחר הטעם ואינה קושיא שאין נתינת טעם או טעם כעיקר נאמר אלא על מין בשאינו מינו אבל מין במינו אין בו טעם ומדאוריתא בטיל בחד בתרי ושאור שבעיסה מין במינו הוא וי"מ אותה בענין אחר ונדחקים בפירוש סוגיא זו ואין צורך בדבריהם כלל לעקר הדברים:

המשנה הששית והכונה בה בענין החלק החמישי והוא שאמר משל משלו חכמים לאשה פגה בהל וצמל כלומר שלשה זמנים הם באשה חלוקים זה מזה ואף שמותיהם חלוקים זה מזה והם קטנות ונערות ובגרות והוא מדמה אותם לתאנה שיש בה חלוק שמות בענין זה שהקטנה שאינה ראויה כלל נקראת פגה וכשהיא מתקרבת להתבשל נקראת בהל וכמו שאמרו בעונת המעשרות הפגים משיבהילו ר"ל לענין שביעית שאסור לאכלן פגים מפני שהוא הפסד ושיעורן להתר אכילה משיבהילו ר"ל שילבינו ראשיהם שהוא קרוב לבשול והוא האמור עליהן במקום אחר משיזריחו וכן שהם מגיעות בשאר השנים כשיעור זה לעונת המעשרות לאסרם אכילת קבע בלא מעשר וצמל היא המבושלת לגמרי כלומר יצאה מלאה וכן באשה פגה במקום קטנות והוא משנולדה עד שתים עשרה ויום אחד ובהל במקום נערות והוא משתים עשרה שנה ויום אחד ולמעלה עם הבאת שתי שערות עד ששה חדשים גמורים וצמל במקום בגרות והוא מתשלום ששה חדשים ולמעלה ודיניהם חלוקים שהקטנה אין לה רשות בעצמה כלל והנערה יש לה רשות בעצמה לקדש את עצמה וכן אביה שקבל קדושין בשבילה קדושיו קדושין ומ"מ אף הנערה אביה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה ובגרות מוציאה מרשות אב לגמרי וכמו שאמרו כיון שבגרה אין לאביה רשות בה ואיזו היא סימניה ר"ל של בגרות ר' יוסי הגלילי אומר משיעלה הקומט תחת הדד ר"ל במקום הדד ופי' הענין בגמ' שנתפח דדה עד שכשתגביה ידה כמשיבתה לצד אחוריה יעשה קומט בדד ר' עקיבא אומר משיטו הדדין ר"ל שהם גדולים עד שהם מתחילין להתפשט על החזה והוא שיעור גדול מן הקומט בן עזאי אומר משתשחיר הפיטומת והוא בליטת ראש הדד שסביב העוקץ נכנס בפי התינוק והתחלת השחרתו סימן ור' יוסי אומר משיתן אדם ידו על העוקץ ושוקע כל כך עד ששוהא לחזור ובגמרא נתפרשו בה סימנין אחרים והוא שיתקשקשו הדדין וענינם שיהו הדדין תפוחים כל כך שיהו מתקשקשין בנגיעתן והאחר משיפצל ראש החוטם ופירשו בו שיראה בראש עוקצו הנקב שהחלב ראוי לצאת ממנו אע"פ שלא הכסיף ר"ל שלא השחיר שאלו השחיר האי היא כזקנה לענין זה והשלישי משתקיף העטרה והוא שיהא העוקץ גדול כל כך שתהא הפיטומת נעשית לה עטרה ומקיפתו בעגול והרביעי שיתמעך הכף ר"ל מקום תפוח שבאשה למעלה מן הערוה כנגד הבטן ובגדלות מתמעך ומתרכך:

ופסקו בגמרא שהלכה כדברי כלן להחמיר והענין הוא שתדע שכל שלא הגיעה לזמן נערות אפילו נראו בה שתי שערות וכל סימנין אלו אינו כלום ואם הגיעה לזמן נערות ונראו בה שתי שערות אין אנו צריכין לסימנין אלו כלל אבל כשהגיעה לזמן הנערות ולא נראו בה שתי שערות שהן סימן התחתון יש מקום לסימנין אלו ואם נראו בה כלן דנין אותה כגדולה ודאית שאי אפשר להיות כלן באין אלא אחר הבאת שתי שערות ותולין הענין בנשירה ר"ל שכבר בא סימן התחתון ונשר אבל אם לא נראו אלא מקצתן או אפילו אחד הרי זו ספק בוגרת ספק קטנה ספק נערה ודנין בה להחמיר שאם קדשה עצמה צריכה גט כבוגרת ואם קדשה אביה צריכה גט כקטנה וכן שלא תנשא לכהן גדול ואין לה קנס וי"מ שסימנין הנזכרים במשנתנו הן סימני נערות והנזכרים בגמרא הן סימני בגרות והראיה שהרי ר' יוסי אומר במשנתנו משיתן ידו על העוקץ וכו' ובבריתא אמר משתקיף העטרה ועוד ראיה שהרי אחר פרק שנינו בא סימן התחתון עד שלא בא העליון ור"ל עד שלא בא העליון השנוי בפרק זה אלמא בסימן בהל קאי שהוא שוה בזמן לסימן התחתון ומ"מ הלכה כדברי כלם להחמיר על שניהם הוא נאמר ומחמירין בכל הראוי להחמיר לסימני נערות כדינן ולסימני בגרות כדינן וכל שראינו בה סימני נערות חולצת אע"פ שלא ראינו בה סימני בגרות שהרי הנערה חולצת כדברי האומר בהל למעלה בידוע שהביאה שתי שערות ויש מחמירין לומר שבכלן מחמירין לנערות ולבגרות מפני שאין לנו בקיאות בין בהל לצמל ומערבין את כלם להטילם על שניהם לחומרא לכל דבר של חומרא ודנין אותה כגדולה הן בנערה הן בבוגרת באחד מהן להחמיר ולא להקל אלא בכלן וכן ראוי להורות ובקצת הלכות של גדולי הפוסקים נמצאו בענין זה דברים זרים והוא שנמצא שם הלכה כדברי כלם להחמיר שאם הביאה אחד מסימנין הללו לא תמאן אבל לחלוץ עד שתביא שתי שערות ועל זו תמהו גדולי קדמונינו מה ענין סימני בגרות אצל מיאון וחליצה עד שהוזקקו לפרשה בשלא הביאה שתי שערות ומכיון שיש לה סימנין אלו חולצת וכן טרחו בה רבים לפרש דבריהם בדברים שאין מתישבים ומ"מ בהלכות מדוייקות נמצא נסח דבריהם כך הלכה כדברי כלם להחמיר שאם הביאה אחד מסימנין אלו וקדשה עצמה שלא מדעת אביה צריכה גט ואם קדשה אביה שלא מדעתה צריכה גט גם כן ואין אביה מיפר נדרה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

עבדים כנענים אף אותם שהם שלו אסור לביישם שנאמר לעולם בהם תעבודו לעבודה נתנו ולא לבשת ואם ביישם חייב לפייסם או שיתן להם דמי בשתם בענין סימני בגרות שהזכרנו אמרו שמואל בדיק להו באמתיה ויהיב להו ארבע זוזי דמי בשתיהו וכן השפחות אין ראוי להפקירם אלא שיחדום לעבדים שלו והוא שאמרו שמואל מיחד להו לעבדיה או שיחליף שפחה שלו לעבד של חבירו ושל חבירו לשלו והוא שאמר רב נחמן מחליף להו ובישראל מיהא אסורות שנאמר לא יהיה קדש וכו' ותרגומו לא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמה והוא שאמר רב ששת מסר להו לערבאי ואמר להו איזדהרו מישראל וממה שאמר מסר להו לערבאי דקדקו בתוספות דשפחה כנענית מותרת בגוי והוא הדין לעבד כנעני בגויה ואין גזרת נשג"ז אלא לישראל אע"פ שהעבד אסור בנדה ובאשת איש: