מאירי על נדה פה

הזב מטמא במשא שהרי נאמר במשכבו והנושא אותם וכל שכן גופו והיסט בכלל משא מעתה אם ראש קנה בקומטו של טהור והסיט בו הטהור את הזב ניטמא הטהור שהרי נשא הטהור את הזב בהסיטו והואיל וטומאת בית הסתרים מטמאה במשא כך המסיט בבית הסתרים טמא אבל אם היה ראש קנה בתוך קומטו של זב והסיט בו הזב את הטהור לא ניטמא שלא מצינו בכל הטמאות טומאת המסטת זב וטהור ותטמאנו אלא בזב וחביריו ולא נאמרה בהם אלא כשהסיטו ממקום גלוי שלהן דכתוב וכל אשר יגע בו וידיו לא שטף במים ופסוק זה לא במגע הזב הוצרך שהרי כתוב במקום אחר והנוגע בבשר הזב ולא בא אלא ללמד היסטו אע"פ שלא נשאו הואיל ונדנדו ואנו סומכין וידיו עם מה שלפניו ומפרשין וידיו לא שטף במים על נטילת ידים ולמדנו מכאן על הסיטו שאינו אלא בכעין ידיו שהן גלויות ר"ל שיהא ההיסט יוצא ממקום גלוי ומסיט במקום גלוי:

י"מ בסוגייא זו קנה בקומטו של טהור והסיט בו את הזב טמא מפני שנגע הקנה ר"ל בגלויו של זב וניטמא הקנה וטימאתו אבל קנה בקומטו של זב לא ניטמא הקנה ואין זה נכון שהרי דבר למד מענינו ובהדיא מוכיח בסוגיא זו שלענין היסט נאמרה ועוד שהרי הקנה פשוטי כלי עץ הוא והיאך מקבל טומאה וא"ת בקנה חלול ופקק בראשו ובקנה של זיתים שאלו קנים ממש אף כשיש פקק בראשן אין מקבלין טומאה כדאיתא בשבת פרק כלים מ"מ הרי מגע הזב עושהו ראשון ואינו מטמא אדם אף בחבורין וכמו שהתבאר באחרון של זבים במשנת הנוגע בזב או שהזב נוגע בו אלא שהדבר ברור כמו שפירשנו:

כל שראה שכבת זרע ולא הרגיש בה כל גופו אלא שראה בלא קושי ובלא תאוה אינו מטמא אבל אם הרגיש בעקירתו אע"פ שלא הרגיש ביציאתו טמא וזהו כלישנא קמא וכן פסקוה גדולי המחברים ונראה הטעם מפני שהוא ממוצע בין לשון אמצעי ללשון אחרון שלפי לשון אמצעי אפילו נעקר בהרגשה אע"פ שלא יצא בהרגשה טהור וללשון אחרון כל שראה שכבת זרע אפילו בלא שום הרגש טמא ונמצא לשון ראשון ממוצע ביניהם ומ"מ גדולי המפרשים פסקוה כלשון שלישי ונראין הדברים כדברי גדולי המחברים ומטעם שכתבנו:

היה מהרהר ולא ראה בחלום ששמש מטתו אלא שמצא בשרו חם על ידי הרהור טהור אבל אם ראה ששמש מטתו בחלום ומצא בשרו חם אע"פ שלא מצא שכבת זרע טמא אי אפשר שלא ראה בהרגש הואיל ומצא בשרו חם על ידי הרהור ותשמיש שבחלומו אלא שהיה דבר מועט ונתקנח מאיליו בבשרו או בכליו:

בעל קרי שטבל ולא הטיל מים קודם טבילתו לכשיטיל מים טמא מפני שצחצוחי זיבה יוצאין בהטלת מים ופירשוה במסכת חולין כ"ד ב' דוקא בזקן אבל בילד הואיל ויורה כחץ בחוזק כבר יצא כלו ועד כמה הוא ילד לענין זה כל שעומד על רגלו אחת ונועל מנעלו או חולצה וכבר ביארנו למעלה שאף האשה ששמשה מטתה ולא כבדה את הבית ר"ל שלא נתקנחה קודם טבילתה הרי היא בטומאתה לענין טהרות:

קרויו של גוי טהור לגמרי שלא אסרו אלא על זיבתו כמו שהתבאר:

גר שמל ולא טבל שעדיין הוא גוי גמור ונתחמם עד שנעקר קרויו וירד וטבל קודם שיצא ואחר טבילתו יצא הרי זה ספק אם דנין אותו בקירויו של גוי אחר שנעקר בגיותו או שמא דנין אותו אחר יציאה ומתוך כך מחמירין בה מספק:

מי רגלים של זב וזבה טמאים כמו שהתבאר נעקרו מי רגלים שלהם אחר ספירה קודם טבילה ואח"כ ירדו וטבלו ואחר הטבילה יצאו הדבר ספק שמא בתר עקירה אזלינן ומעיינות זבים הם או שמא לא נאמר כן אלא בשכבת זרע שאי אפשר לו לעכבו אבל מי רגלים שאפשר לעכבן בתר יציאה דיינינן להן וכשם שהוא ספק בזבה ישראלית כך הוא ספק בנכרית שנעקרו מי רגליה וירדה וטבלה לשום נדות אם הולכין אחר עקירה להחמיר אע"פ שעיקר זיבתה מדברי סופרים או שמא מקילין בה אחר שזיבתה מדברי סופרים לדונה אחר יציאה ומתוך כך מחמירין בכלן: