מאירי על נדה פב

מקור האשה ר"ל חתכת הבשר שהדם מתהוה בתוכה שנעקר ונפל לארץ האשה טמאה בו טומאת ערב מצד שנגעה במקור וכן מקור שהזיע כשני טיפי מרגליות ר"ל דם לבן כעין מרגלית טמאה בהן טומאת ערב ואע"פ שאין דם לבן מטמא משום נדה כמו שביארנו בחמשה מראות הדמים המטמאין בפרק שני שדינן כדין המקור אבל אם לא הזיע אלא טפה אחת טהורה מכלום שלא מן המקור היה אלא מחוצה לו:

המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר כל הנשים מטמאות בבית החיצון ר"ל משיצא מן המקור ויצא לו בבית החיצון טמאה אע"פ שכותלי בית הרחם העמידוהו שלא לצאת לחוץ ובית החיצון הוא הפרוזדור והוא שהאבר מגיע לו וכמו שאמרו מקום שהשמש דש והוא סמוך לבין השנים והם תלתולי בשר שבצדדים דכתוב דם יהיה זובה בבשרה אפילו כשהוא בבשרה ואע"פ שלענין טומאת שרץ בית הסתרים הוא ואינה מטמאת במגע השרץ שבמקום זה לענין נדה טמאה מגזרת הכתוב וכן בזיבה של אשה אבל הזב ובעל הקרי אין טומאתן כלום עד שתצא טפת הקרי או הזיבה לחוץ אע"פ שנעתק הזרע ובא לו לפי האמה ומתוך כך אמרו בבעל קרי שקירויו יוצא בהרגש שאם היה אוכל בתרומה והרגיש או שנזדעזעו איבריו אוחז באמה כדי שלא יצא ובולע את התרומה שבפיו קודם שיצא הקרי ויטמא ואין כאן אסור מצד אחיזת האמה שאפשר במטלית עבה ולא עוד אלא אפילו בידו מותר שמאחר שכבר הזריע אין כאן תוספת הרהור והוא שאמרו כל איחמומי והדר איחמומי בשעתיה לא שכיח ומטמאין בכל שהן ר"ל הנדה והיולדת והזבה מטמא בכל שהוא אף לנוגע ואין צריך לומר לאשה עצמה שראתה אבל זוב ובעל קרי מטמאין בכל שהן לרואה אבל לא לנוגע אלא בכעדשה כמו שהתבאר:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אע"פ שבית החיצון שהזכרנו בית הסתרים הוא אצל טומאת שרץ כמו שכתבנו מ"מ למטה ממנו כל שהתינוקת יושבת ונראת גלוי הוא אצל טומאת שרץ ומטמאת במגע שבו אע"פ שקומטו של זב נקרא בית הסתרים כמו שיתבאר למטה ואף זו הואיל וכשעומדת אינה נראית היה לנו לומר שבית הסתרים הוא אינו דומה שקומטו של זב אינו מגולה אלא על ידי הדחק אבל זו מתגלית תמיד מאליו:

כבר ביארנו שהאשה שפלטה שכבת זרע בתוך שלש עונות טמאה וטומאתה כטומאת ראיית קרי באיש ומ"מ אע"פ שבאיש אינו מטמא עד שיצא לחוץ באשה מטמא תכף שנעקר ובא לבית החיצון הא למדת שטומאת שכבת זרע באשה משום נוגעת הוא שהרי טומאת בית הסתרים אינו מטמא במגע ואע"פ שבמשא מיהא מטמא הרי קרי אינו מטמא במשא אלא מתורת ראיה ואין בזה חלוק בין פולטת למשמשת אלא אף בטבלה לשמושה ופלטה אח"כ הדין כן ומעתה אין טומאה זו אלא בבת שלש שביאתה ביאה ובביאה כדרכה אבל בפחותה מבת שלש או גדולה שלא כדרכה אינה טמאה אלא מצד מגע וכגון שנגעה בחוץ וטומאה זו אינה אלא טומאת ערב אפילו שמשו שניהם טמאים טומאת ערב לבד ושניהם ראשון לטומאה ומ"מ כל ששמשה ונתהפכה בשעת תשמיש אפילו הטבילוה במטה ר"ל שלא הלכה ברגליה אסורה בתרומה כל שלשה ימים שאי אפשר שלא תפליט אחר שנתהפכה אבל אם לא נתהפכה איפשר לה בלא פליטה וטובלת ביומה ואוכלת בתרומה לערב ואם לא נתהפכה אלא שהלכה ברגליה חוששין לה מספק כל שלשה ימים ומאחר שהפליטה מטמאה משום ראיה הרי היא מטמאה בפנים כבחוץ כמו שביארנו ומטמאה במשהו וכן פליטתה סותרת יום אחד וכבר ביארנוה בפרק בנות כותיים: