מאירי על נדה סו

כבר ביארנו שהזב שהיה מונה שבעה נקיים וראה קרי סותר את יומו ומשלים שבעה חוץ מאותו היום אף האשה שהיתה זבה והפסיקה והיא מונה שבעה נקיים ופלטה שכבת זרע הרי היא כרואה קרי וסותרת יום אחד ואין דנין אותה כנוגעת לבד ושלא לסתור כלל וא"כ זה שאמרה תורה ואחר תטהר אחר המעשה תטהר שלא תהא טומאה מפסקת כלומר שאלו היתה טומאה מפסקת סותרת הכל פירושו בטומאת זיבה או נדות ולידה אבל טומאת קרי אינו סותר אלא יום אחד הן איש ברואה הן אשה בפולטת ודבר זה פירושו בפולטת תוך שלשה לתשמיש שאם משלשה ואילך הרי הוא מסריח ואינו מטמא כלל ואחר שכן אי אתה מוצאה אלא בביאת איסור כגון ששמשה בימי זיבה או בימי לבונה שהרי אין שבעה נקיים אלא אחר שראת שלשה רצופים בימי זיבה ומ"מ יש לה עמידה בביאת התר לדעת האומר שש עונות שלימות בעינן להפקעת טומאה מן הקרי ואתה מפרשה כששמשה ערב שבת וראתה לאחר ששמשה וכן יום ראשון וכן יום שני וליום שלישי התחילה למנות שבעה נקיים ופלטה שעדין לא נשלמו שש עונות עד הערב ומ"מ אין לשון הסוגיא מוכיח כן שהרי אמרו בה כמה תסתור שבעה דיה כבועלה כלומר שאינו סותר בו אלא יום אחד ולפי זה אף מצד אחר אי אפשר בו סתירת שבעה ומתוך כך יש לפרשה בביאת התר של תורה אלא שהיא אסורה מדברי סופרים כגון שספרה שבעה נקיים וטבלה ושמשה אחר טבילה ואח"כ פלטה וכן בשומרת יום כנגד יום ששמרה בשלישי ולא ראתה שדינה לטבול ולשמש בערב ואף ביום אין בתשמישה איסור תורה ושמשה בו ביום וראתה ופסקה ולמחר מתחלת בספירת שבעה ופלטה תוך שלשה לתשמיש ומ"מ אין לפרשה בזמן הזה ובביאת התר גמור ומשום חומרות בנות ישראל שאף בדם טיפה החמירו לישב שבעה נקיים וכגון ששמשה בטהרתה וראתה למחר ופסקה והתחילה למנות שבעה נקיים ופלטה תוך שלשה שבזמן הזה אינה סותרת בפליטה שלא נאמרה סתירה בפליטה אלא לטהרות ואף לטהרות אינה סותרת אלא יום אחד וכן דוקא בהרגישה בפלטה אבל לחוש מספק לא וקצת חכמי צרפת מחמירין בפליטה אף לבעלה ובזמן הזה וכן מחמירין לחוש בכך מספק ומחמירין שלא להתחיל במנין שבעה אא"כ נעצרה לבעלה שלשה ימים:

על ששה ספקות שורפין את התרומה מדברי סופרים על בית הפרס ועל עפר ארץ העמים ועל בגדי עם הארץ ועל הכלים הנמצאים ועל הרוקים הנמצאים ועל מימי רגלים של אדם טמא שנתערבו במי רגלי בהמה ואין ידוע אם בטלו אם לאו ושאר דברים שבסוגיא זו כבר נתפרשו במשנתנו:

המשנה השניה והיא בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר בנות הצדוקים וכו' וצדוקים הם ישראלים גמורים אלא שפירשו למינות בקצת דברים ואין בנותיהן מוחלטות לגמרי כבנות הכותיים אלא הכל תלוי בהנהגתן ומתוך כך אמרו חכמים שבזמן שנוהגות לילך בדרכי אבותיהן הרי הן ככותיות ופי' בגמ' שכל מן הסתם הדין כן שמן הסתם נגררות הן אחר אבותיהן אבל אם פירשו לילך בדרכי ישראל הרי הן כישראליות ובדבר זה נחלקו שלדעת ר' יוסי סתמן כישראליות עד שיפרשו לילך בדרכי אבותיהן והלכה כתנא קמא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

הוזכר כאן מעשה בצדוקי אחד שספר עם כהן גדול בשוק ונתזא צנורא מפיו על בגדיו של כהן והוריקו פניו והלך אצל אשתו לידע אם השלימה לדם ירוק עד שיהא בעלה נדון כבועל נדה אם לאו ואמרה לו אישי כהן גדול אע"פ שצדוקיות אנו מתיראות מן הפרושים ומראות דם לחכם ויראה שהאמינה שאלמלא כן למה היה טורח לשאלה ואע"פ שהחשוד בדבר בשל עצמו מיהא אינו נאמן אף זו לא עשאוה כחשודה או שמא אין זה קרוי של עצמו הואיל ואין לה שום תועלת בעדותה ומ"מ שאלו בה שאף בשאינו בועל נדה תיפוק לי משום צנורא דעם הארץ שאלו היה חבר אף לבעילת נדה אין לחוש בו אלא ודאי עם הארץ ופירשוה ברגל שטומאת עם הארץ חשובה בו טהורה כמו שביארנו בחגיגה:

לפי דרכך למדת מסוגיא זו שגופו של עם הארץ מטמא את בגדיו או את אחרים מחמת עצמו ומחשש צנורא שלו שנחשבת כמשקה זב וזבה ואינך צריך בו לחשש בעילת נדה או לחשש בגדיו שישבה עליהם אשתו נדה וכן משמע ממה שאמרו למעלה שטבל ועלה ונגע בתרומה אלמא שאם לא טבל מטמא ומ"מ דוקא במגע אבל במשא והיסט לא גזרו בו אלא מחשש אשתו נדה אם בגופו מצד בעילתו ואם בבגדיו מצד ישיבתה עליהן ומה שאמרו בגדי עם הארץ מדרס לפרושים ובגדי פרושים מדרס לאוכלי טהרות ופירשוה בשני של חלין מצד שמא ישבה עליהן אשתו נדה דוקא למשא והיסט אבל למגע אף מצד עצמו כן ואין צריך למה שטרחו לתרץ בה דמשום בגדי פרושים נקט לה שלא עשו גופו של פרוש כזב אצל תרומה אלא מחשש אשתו נדה אבל לעם הארץ לא הוצרכנו לטעם זה וכן למה שתירצוה גדולי הדור דמשום דההיא טעמא סליק לתרויהו נקיט לה כי היכי דלא לימא בעם הארץ משום גופו ובפרוש מחמת אשתו אבל מ"מ הוא הדין לעם הארץ משום גופו אלא עם הארץ אין גופו נחשב כזב אלא למגע אא"כ מחשש אשתו נדה וכן יראה בפרק הנזקין ס"א א' שאמרו וניחוש שמא תסיטם אשתו נדה וכן אין לו טומאת מדרס ולא משכב ומושב וכמו שאמרו ברביעי של טהרות הגנבים שנכנסו לבית אין טמא אלא מקום רגליהן ומה הן מטמאין אוכלין ומשקין וכלי חרס הפתוחים אבל לא משכב ומושב ולא כלי חרס המוקפין ואם יש עמהן גוי או אשה הכל טמא אלמא גופו אינו עושה מדרס ולא משכב ומושב ולא מטמא בהיסט וא"כ מה שאמרו בטהרות הדר עם עם הארץ בחצר אפילו חביות מוקפות צמיד טמאין פירושה במלאות ומשום אוכלים ובשהה שיעור פתיחה וסתימה ומחשש שמא פתח ונגע אי נמי מחמת אשתו וכמו שביארנו בשני של חגיגה: