מאירי על נדה לא

כבר ביארנו שהוסתות אינן מן התורה אלא מדרבנן ומעתה כל שלא בדקה עצמה בשעת הוסת ובדקה עצמה אחר הוסת ומצאה טהור אין מחזיקין אותה בטומאה לומר על כל פנים בשעת וסתה ראתה שהאורח בזמנו בא שאפשר שאין האורח בא בזמנו וחכמים הוא שהצריכוהו לחוש לוסת ולעונותיו ומעתה אם לא בדקה בשעת הוסת ואחר זמן בדקה ומצאה טהור טהורה היא ומ"מ אם כשבדקה עצמה לאחר זמן מצאה טמא מטמאין אותה למפרע משעת הוסת אם הוא רחוק מעת לעת שבראיה והוא שאמרו חוששין לוסתה ואם היא תוך מעת לעת מטמאין אותה מעת לעת וזהו שאמרו חוששת לראייתה ולמדת שהלכה כרב שאמר בדקה ומצאת טמא טמאה טהור טהורה אפילו לא בדקה כדי שיעור וסת אלא לאחר זמן ומשום דוסתות דרבנן והאי דכתוב והזרתם ודרשו בו אזהרה לעונה סמוך לוסת אסמכתא בעלמא היא והוא שאמרו ביבמות חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך והעמידוה אפילו בשעת וסתה שמע מינה וסתות דרבנן ובמקום מצוה לא גזור ומ"מ קצת רבנים פסקו וסתות דאורייתא ומקרא דוהזרתם וזו שביבמות פירשוה לפקידת דברים בעלמא ויש מכריעין לפסוק כשניהם לומר שוסתות דאורייתא לאסור תשמיש ומפני שהתשמיש מעורר את הדם אבל לענין אם לא בדקה בשעת הוסת ובדקה עצמה אח"כ ומצאה טהור אין אומרין וסתות דאורייתא לטמאה על כל פנים אלא דרבנן ושמא לא בזמנו בא וטהורה ודעת ראשון עיקר ומ"מ כל שלא בדקה בשעת הוסת צריכה בדיקה כר' יהושע דאמר תבדוק ומה שאמרו שאינה אסורה אלא אותה עונה דוקא כשבדקה ביום וסתה ומצאה טהור אבל אם לא בדקה אסורה לשמש עד שתבדוק:

ודין חרדה שמסלקת את הדמים לפעמים כבר ביארנוה בפרק ראשון:

הרואה דם מחמת מכה אפילו היתה המכה במקור טהורה מכלום וכל שכן אם יש לה מכה במעים ודם יוצא מן המכה דרך המקור שהוא טהור ואין עברתו דרך המקור מטמאתו שאע"פ שדם המקור טמא אין מקומו טמא לטמא דם טהור העובר דרך בו:

המשנה החמישית והכוונה בה בענין החלק הראשון ר"ל בענין הבדיקה והוא שאמר שמאי אומר שני עדים על כל תשמיש ותשמיש כלומר כל שאתה מצריכה בדיקה צריכה שני עדים על כל תשמיש ותשמיש שהעדים שקנחה בהם פעם אחת לא תקנח בהם פעם אחרת אלא תהא מזמנת עדים על כל תשמיש ותשמיש ולמחר תעיין בכלם כדי שתדע אם היא טמאה באיזה עד אירעה לה טומאה לידע כמה חטאות היא חייבת ופי' בגמ' שאם אין לה הזמנת עדים כל כך תשמש לאור הנר ותבדוק אחר כל תשמיש ותשמיש ומדקאמר צריכה משמע דבאשה קא מהדר ושני עדים דקאמר פירושו אחד לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש ולמדת שאף לבית שמאי עד שלפני תשמיש אינה צריכה לבדוק בו עד למחר וי"מ דעד שלפני תשמיש ודאי צריכה לבדקו לאור הנר אלא שני עדים דקאמר אחד לו ואחד לה ושניהם לאחר תשמיש והאי דקתני צריכה משום דעיקר דמים בדידה נינהו ובית הלל אומרין דיה שני עדים כל הלילה שלפני תשמיש תבדוק בו בתחלת הלילה ושלאחר תשמיש תבדוק בו בסוף הלילה ואין צריכה בכל הלילה אלא שני עדים ושתי בדיקות ואם מצאת טמא תביא קרבן אחד ומ"מ כל לבעלה אינה צריכה בדיקה על הדרך שהתבאר אלא שאפשר לפרשה באין לה וסת ובאותן השלשה פעמים ושצריכה בדיקה אלא שבזו אפשר שאף בית הלל מחמירין:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: