מאירי על נדה יז

המקשה שני ימים בתוך אחד עשר יום שהם ימי זיבה ובשלישי ילדה כבר ביארנו שאינה יולדת בזוב שכל שיום הלידה סמוך ליום הקושי אינו דם הזיבה וי"א שאף בהפילה כן כל שהפילה דבר הראוי ליקרא ולד ומה שאמרו אין קושי בנפלים כמו שיתבאר דוקא בהפילה רוח או דבר שאינו של קיימא ר"ל דבר שאינו ראוי ליקרות ולד ובזה ודאי הרי זו יולדת בזוב שאין זו לידה ואע"פ שבטומאת מעת לעת חשבנוה כלידה להיות עבורה נקרא עבור כמו שביארנו בסמוך התם שאני אי משום דמעת לעת דרבנן אי משום דמ"מ הואיל וראשה ואיבריה כבדים עליה דמיה מסולקין אבל לענין קשוי אינה קרויה לידה ואם הפילה ולא ידעה מה הפילה הרי זו ספק יולדת בזוב ספק אינה יולדת בזוב ויש פוסקין שאין קושי לנפלים אף בולד גמור וכן ראיתיה לרוב מפרשים אלא שגדולי המחברים ראיתי שהביאו זו של הפילה ולא ידעה מה הפילה שהיא ספק יולדת בזוב נראה שהם סוברין כדעת ראשון שאם לא כן למה ספק והלא אף אם היה ולד יולדת בזוב היא אלא שאפשר שכתבו ספק זה מצד שסוברים שבלידה זו אפשר לפתיחת הקבר בלא דם כמו שנבאר בפרק שני ושמא אין כאן אלא ראיית שני ימים:

ראתה דם קודם שהוכר עוברה ותכף שפסקה ראייתה הוכר עוברה הרי זו מטמאה מעת לעת שאין סלוק הדמים עד שעת הכרת העובר שהולד מכיר חיותו ומכביד עליה ראשה ואיבריה ודמיה מסתלקין ומשם ואילך דייה שעתה ומן הדין לא היה לנו לטהרה אלא עשרים וארבע שעות אחר הכרת העובר שהרי כשראתה בשעת הכרת העובר הואיל ומאתמול לא היו ראשה ואיבריה כבדים אין דמיה מסולקין כל כך אלא הואיל ומעת לעת דרבנן הקלו בו אבל כל שראתה קודם הכרה אפילו הוכר בסמוך לראיה מטמאה מעת לעת:

דבר תורה כל אשה בין שיש לה וסת קבוע בין אין לה וסת קבוע אינה אסורה לביתה עד שתראה או שתרגיש ביאת הדם מן המקור לבית החיצון וכן לטהרות אלא שחכמים גזרו להרחיק ממנה עונה סמוך לוסתה וסמכוה למקרא מדכתוב והזרתם את בני ישראל וכן גזרו שאם בדקה בשעת וסתה ומצאה טהור שתשהא עונה שמא תתאחר מלבא וכן גזרו בשאין לה וסת קבוע שתטמא טהרות מעת לעת ואם יש לה וסת קבוע שדיה שעתה שתבדוק עצמה בשעת וסתה ואם לא בדקה ועשתה בטהרות כל שתבדוק עצמה ותמצא טמא טמאה משעת הוסת מחשש שמא האורח בזמנו בא ועל זה אמרו וסתות דרבנן שאלו היו מן התורה היתה צריכה לחוש מן התורה לשעת וסתה שלא לשמש אף בבדיקה ולטמא את הטהרות מן התורה אף בבדיקה:

ומ"מ יש נשים שאף שיש להן וסת קבוע אינן צריכות לחוש בו כלל והם ימי מיניקתה וימי עבורה ומעתה כשהגיע עת וסתה בימי עבורה ר"ל משהוכר עוברה אינה חוששת ומשמשת עם בעלה בלא בדיקה ולפי סוגיא זו אף לדעת האומר וסתות דאוריתא כן אלא שאין אנו צריכין לה שהלכה וסתות דרבנן ושמא תאמר והלא אמרו בפסחים פרק אלו דברים ע"ב ב' שהבא על אשתו נדה בשוגג חייב חטאת אבל הבא על יבמתו נדה בשוגג פטור מפני שכל העושה מצוה ונעשית על ידה עבירה בשוגג פטור וכן הלכה אלא ששאלו שם מאי שנא יבמתו דקא עביד מצוה אשתו נמי מצוה קא עביד ותירץ באשתו מעברת והקשה מעברת נמי הא איכא שמחת עונה ותירצה בסמוך לוסתה ובאשתו הוה ליה למשיילה אבל יבמתו שאינו רגיל בה לא הוה ליה למשיילה ומשמע מ"מ שאף המעוברת אסורה סמוך לוסתה מתוך כך גורסין שם בתוספות אלא בסמוך לוסתה כלומר ולא במעוברת ויש לפרשה אף במעוברת וקודם שהוכר עוברה הא משהוכר עוברה משמשת ואינה צריכה בדיקה ופירשוה בתוספות אף לכתחלה ואע"פ שמגדולי המפרשים מצריכין בדיקה לכתחלה עד שיעברו עליה שלש עונות במחילה מהם אין הדברים נראין שהרי להדיא אמרו לא בעיא בדיקה:

יש מי שאומר שזו שאמרו שאינה צריכה בדיקה דוקא לבעלה אבל לטהרות צריכה וכדקאמרו במתניתין אע"פ שאמרו דייה שעתה צריכה להיות בודקת וכו' וי"מ דאף לטהרות לא בעיא בדיקה דא"כ כל שבזמן טהרות מיהא אף אני אומר מיגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא בדיקה לביתה אלא אף לטהרות אינה צריכה בדיקה ומה שאמרו במשנתנו אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה לבדוק אבתולה וזקנה קאי ולא אמעוברת ומיניקת ועל הדרך שאמרה ר' יוחנן במה שאמרו במשנתנו שלא נאמרה דייה שעתה אלא בראייה ראשונה אבל בשנייה מטמאה למפרע דדוקא אבתולה וזקנה כמו שיתבאר למטה:

אף החרדה מסלקת את הדמים וכל שהיתה במחבא מחמת כרקום או לסטים והגיע שעת וסתה ולא בדקה ולא ראתה מותרת מאותו יום ואילך אע"פ שבשאר נשים אסורה עד שתבדוק ומ"מ אף זו לכתחלה חוששת ליום הוסת אף בוסת שאינו קבוע מפני שלפעמים ממהרת את הדם אע"פ שרוב פעמים מסלקתו מצד שאיבריה מתפרקין בסבתה וכל שכן שאין הדבר מוחלט כל כך שהרי בפרק אחרון ע"א א' אמרו פחדא צמית ר"ל מסלקת את הדמים אבל ביעתותא ר"ל בהלה פתאום מרפה וכדכתיב ותתחלחל המלכה ודרשו בו שפירסה נדה ואין כל הדעות שולטים להכריע בין פחד לבהלה ולמדת מ"מ שכל שדמיה מסולקין אינה צריכה בדיקה לביתה וכל שכן בתולה וזקנה ומיניקת שדייה שעתה ושאינה צריכה לחוש לשעת הוסת:

ומינקת זה כבר ביארנו ששיעורה כל עשרים וארבעה חדשים אפילו גמלתו בתוכן או מת ומשם ואילך חוזרת לסורה אפילו מניקתו:

מי חטאת קראן הכתוב מי נדה לומר שהן אב הטומאה לטמא אדם הנוגע בהן או הנושאן שלא לצורך מצוה וכיצד היא טומאתן אם מי החטאת שנגע בהן או שנשאן יש בהן שיעור הזאה והוא בכדי שיטביל בהם ראשי גבעולין של אזוב טמא הוא ובגדים שעליו בין במגעו בין במשאו אבל אם אין שם כשיעור זה מטמאין במגע הוא ולא בגדיו אבל אין מטמאות במשא כלל הא הנוגע בהן או הנושאן לצורך המצוה אין לו טומאה כלל מעתה המזה טהור ואין צריך לומר את שמזין עליו זה שכתבנו במי חטאת ששיעורן בכדי שיטביל ראשי הגבעולין פירושו במים שבכלי שצריך שיהיו בכלי מים בכדי שיעור זה אבל האדם או הכלי שמזין עליו אין בו שיעור אלא כל שמתכוין המזה להזות עליו כל שנגע כל שהוא מאותן המים באיזה המקום שבבשרו עלתה לו הזאה ובלבד באיברים שבגלוי והלשון לענין זה אינה כאיברים שבגלוי ולא עלתה לו הזאה: