מאירי על נדה קכב

בגד שאבד בו כלאים כגון בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן או בגד של פשתן שאבד בו חוט של צמר הרי זה לא ימכרנו לגוי לא מפני שיהא אסור בהנאה אלא מחשש שמא יחזור וימכרנו לישראל וכן לא יעשנו מרדעת לחמור ולא שיהא מרדעת החמור אסור בכלאים מצד עצמו ואפילו היה הוא רוכב עליו שהרי אמרו לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך אלא שאסרו חכמים לעשות כן שמא תכרך נימא אחת על בשרו ובמרדעת אין לחוש לכך וא"ת מפני שלפעמים כשרוצה להניחו על החמור מניחו על גבו הרי אמרו מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה וכו' אלא אין החשש אלא שמא יקרע בגדו ויטול מבגד המרדעת ויתפרנו עליו וילבשנו ומ"מ אם רצה להתיר בגד זה בלבישה יש לו תקנה ומה היא תקנתא צובעו ומותר שאין הצמר והפשתים עולים בצבע אחד ואם יש חוט של כלאים ניכר הוא לו מיד ונותקו משם ואם אינו מכירו בכך אומדין אותו שכבר נישר משם הואיל וכבר בדק ולא מצא ואם הכירו ונתקו אלא שנסתפק לו אם ניתק כולו אם לאו אף זה מותר הואיל וחוט זה מדברי סופרים הוא שאין כלאים מן התורה אלא בשוע טווי ונוז כיון דנתקיה נתקיה ולדעת גדולי הדור כך הוא כלל לכל איסורי סופרים שאע"פ שהוחזק שם איסור כל שסילקו משם אע"פ שאינו יודע אם עבר כלו אם לאו ספיקו להקל ומותר לא צבעו ולא ניתקו מותר הוא לעשות ממנו תכריכין למת ולא סוף דבר לספדו שאין כאן אלא כבוד בעלמא אלא אף לקברו שהוא לבישה גמורה שמאחר שמת אדם נעשה חפשי מן המצות ואין מצות נוהגות בו ואין החי מוזהר עליו ומה שראוי לבאר בענין שוע טווי ונוז כבר ביארנוהו בכדי היכולת בראשון של יבמות:

בגד צבוע יש פוסקים שאין בו משום כתם מפני שאין הכתם ניכר בו כל כך ואע"פ שהוא דעת יחיד אצל רבים מ"מ בכתמים הקלו ועוד שהיה מקובל אצל היחיד כמו שהתבאר באחרון של סוטה שבפלמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס והוא כלי שעל ידו נעשין מיני זמר שבאותה בקשו לגזור על בגד צבעונין של אשה אע"פ שלא התבאר כן באותה משנה אלא שהניחום להקל על כתמיהן ומכל מקום מקצת גדולי הדורות פסקו כחכמים לאסור אלא שגדולי המחברים כתבוה כדעת ראשון וכן עיקר:

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר שבעה סמנין מעבירין על הכתם וכו' משנה זו י"מ אותה לענין בעלה לומר שאינה חוששת לכתם אף בשאין שם דבר לתלות בה עד שיודע בבירור שהוא דם והוא שיעבירו עליו שבעה סמנין ואם עבר הכתם בסיבתם בידוע שהוא כתם ומטמאין אותה שכך הוא דרכה של דם לעבור על ידי סמנין אלו ואם לא עבר אינו דם אלא צבע ומטהרין אותה וכל שלא העבירו לדעתם אינה חוששת והדברים מתמיהים שאם כן לא תעביר ולא תחוש ובטלת דין כתמים ועוד אף לדבריהם שמפרשים אותה בבעל הרי אמרו שבעה סמנין מעבירין על הכתם כלומר טמאה מן הסתם עד שתעביר ולכשתעביר מיהא ולא יעבור הכתם תהא טהורה הא כל שלא העבירה טמאה מן הסתם וזו היא דעת שניה ואף גדולי הדור נסכמים בה ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שאין מטהרין את האשה מכתמיה על ידי סמנין כלל שאין בדיקת סמנין דבר ברור כל כך שנטהר בה את האשה וכל שכן בזמן הזה שאין אנו בקיאין כל כך בסמנין אלו והרי אמרו בנתר באלכסנדרי ולא באנטיפטרי וכן בבורית אנו מסופקים מהו ואין לנו בקיאות בדברים אלו אלא שאף בזמן שלהם אין ענין משנה זו נאמר לענין בעלה כלל אף לטהרה אחר העברה אלא לענין טהרות אם שלא להחליט את הטהרות לשריפה עד שיודע אם לטהר את הבגד שנמצא עליו הכתם ואמר שמעבירין עליו שבעה סמנין לבטלו ויטהר הבגד מכתמו להעלותו מטומאתו בטבילה שאם לא עבר צבע הוא ואם עברה אע"פ שרשומו ניכר בטל הוא:

ופירש בשבעה סמנין אלו רוק תפל ופירש בו שלא טעם כלום מתחלת הלילה וכן פרשוה בגמרא שישן כדרכו חצי הלילה האחרון והוא שאמרו והוא שעבר עליו מקצת הלילה בשינה ור"ל חצי האחרון שהרוק הבא אחר שינה חזק ביותר אלא שמ"מ אף במתנמנם כן וכן פירשוה בשלא השכים לשנות פרקו ר"ל שלא הרבה לדבר במשנה ובדרשה או בדבור שהוא רגיל בו כשלש שעות ומפני שרוב הדבור מחליש חוזק הרוק ומי גריסין ופירש בו לעיסת גריסין של פול חלוקת נפש ר"ל שלוקח גריס של פול משולל מקליפתו ולועסו עד שיתלחלח בהבל פיו והוא שאמרו בגמרא הבלא דפומא מעלי ולא שיהא צריך לעירוב רוק שאין הלכה כדברי האומר צריך שיהא רוק תפל עם כל אחת ואחת אלא משום דהבלא דפומיה מעלי ואחר כך שמעבירו על הכתם ויש גורסין על עיקת נפש ר"ל בעינוי הנפש כלומר שלא טעם כלום ומי רגלים ופירשו בהם שהחמיצו ר"ל שהתחילו להסריח והוא משלשה ימים ואילך ואין בזה הפרש בין מי רגלים של ילד לשל זקן ולא בין של איש לשל אשה ולא בין עומדים מכסים לעומדים מגולים ולא בין של ימות החמה לשל ימות הגשמים אע"פ שאין החוזק שוה בהם ונתר הוא עפר הנקרא גריד"ה והוא בצבע האפר ובורית והוא הנקרא שאבו"ן ולא המין הידוע אצלינו שזהו צפון האמור בגמרא אלא אחד ממיניו וקימוניא והוא ניקורת היוצא מפיסולן של אבני גזית ואשלג ופירשו בגמרא שהוא פסולת היוצא מנקיבת קצת מרגליות היוצאות בקצת מחצבים שבים הטבילו וכו' ר"ל שהטביל את הבגד בעוד שהכתם עליו קודם העברת הסמנין ועשה על גביו טהרות ואח"כ העביר עליו את הסמנין אם לא עבר הכתם הרי זה צבע וטהרותיו טהורות ואינו צריך להטביל שהרי אין כאן טומאה ואם עבר או כיהה הרי ניכר שדם היה וטמא הוא והטבלתו אינו כלום שהרי עדין הכתם עליו והרי זה כטובל והשרץ בידו וצריך להטביל פעם אחרת שמהעברת סמנין ואילך בטל כח הדם וכן שמאחר שאינו יכול לצאת הרי הוא כטומאה בלועה וביאר עוד בהעברת סמנין אלו שצריך לכסכס את הבגד ר"ל לשפשפו בכל אחת מהן שישה פעמים וכל שהעבירן שלא על הסדר שהזכרנו אלא שהקדים אחד על חבירו או שהעבירן כלן כאחד לא עשה כלום ואין זה נסיון כלל ואפילו עמד בעינו עדין הוא בספק דם ומ"מ אם העבירו שלא כסדרן אינו חוזר לראש אלא מתחיל להשלים העברתן על הסדר ממקום ששינהו והוא שאמרו בגמרא הקדים שניים לראשונים ראשונים עלו לו שניים לא עלו לו ר"ל ראשונים לסדר שהזכרנו עלו לו וישלים אחריהן את השבעה על הסדר:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם: