מאירי על נדה יא

זה שביארנו שהנוגע בנדה עצמה הוא ובגדיו טמאים לא נאמרה בתורה להדיא אלא במגע משכבה ומ"מ בתורת כהנים היא שנויה והוא שאמרו שם יכול לא יהא אדם הנוגע בה מטמא בגדים קל וחומר אם משכבה מטמא אדם לטמא בגדים היא עצמה לא כל שכן א"כ למה נאמר כל הנוגע בה לומר שאין הנוגעה חוזר ומטמא אדם וכלים ומ"מ יש שואלין ומאי קל וחומר והרי נבלת עוף טהור אינה מטמאה במגע לא אדם ולא בגדים ובבית הבליעה מטמאה את האדם לטמא בגדים וכמו שאמרו מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני ואין דורשין קל וחומר ומתרצין בה דברים דחוקים אלא שדברים אלו קבלה הם ואין להשיב עליהם:

ממה שכתבנו למדת בטומאת מעת לעת שבנדה שנטמאו בה אוכלין ומשקין ועושה משכב ומושב לטמא אדם ובגדים וכלים אפילו כלי חרס המוקף צמיד פתיל ומ"מ אין מטמאה את בועלה להיותו כמוה כדין נדה גמורה אלא משום נוגע בלבד וכן רקן ומימי רגליהם מטמאין:

וכבר ביארנו במשנה שאע"פ שמטמאה מעת לעת אינה מתחלת מנינה אלא משעה שראתה ואינה מקולקלת למנינה מחשש שמא מעת לעת לחשבון נדה של תורה ר"ל שהיא מתחלת למנות מיום ראייתה שבעה ימים ובשמיני מתחילין ימי זיבה ואם ראתה שלשה ימים אחר שבעת ימי נדה וספרה אחריהן שבעה נקיים ובשמיני שהוא זמן תחלת נדה בדקה וראתה אין אומרין שמא מאתמול ראתה שהיו ימי זיבה וצריכה לספור עוד שבעה נקיים אחר עבור שבעת ימי נדה שהרי ימי נדה אין עולין לימי זיבה אחר שראתה בהן אלא אינה טמאה אלא שבעת ימי נדה שאומרין השתא הוא דחזאי וימי זיבה כלו להו וכבר טהרה מזיבתה ואם פסקה בשביעי טובלת וכן פתחה ר"ל זמן שיוצא בו מזיבות לנדות חוזר למנינו בלא שום בלבול וזו מיהא אין לה מקום אלא לנדה של תורה כמו שיתבאר:

והרואה כתם אף היא מטמאה למפרע עד שעת הכבוס לדעת קצת או שעת בדיקה לדעת קצת ומטמאה בכל הטמאות שהזכרנו בנדה ואף היא מטמאה את בועלה אחר מציאת הכתם וכן אף זו אינה מונה למפרע אלא משעת מציאתה אבל מקולקלת היא למנינה מפני שאבד פתחה ואינה יודעת ראייתה אם בימי זיבה אם בימי נדה וכשמנת שבעה משעת מציאתה והתחילו ימי זיבה וראתה בהם שלשה ימים וספרה שבעה נקים ובשמיני שהוא תחלת זמן נדה ראתה חוששין שמא הכתם מימים מרובים הוא ואינה יודעת אם בימי זיבה אם בימי נדה ונתבלבל המנין ואע"פ שלענין ביתה ולטהרות דיה שתספור שבעה נקיים לפתחה מיהא ר"ל לסיים לה זמן הוסת להיות ראייתה דם נדות עד שיתברר זמן זיבתה להטעינה קרבן ודאי שיאכל צריכה שבעה עשר יום וכמו שאמרו בערכין ח' א' אין פתח בטועה פחות משבעה ולא יתר על שבעה עשר והענין הוא שמתחלת ראייתה אתה מונה שבעת ימי נדה ומתחילין ימי זיבה והם אחד עשר יום ומשם ולמעלה מתחיל זמן ימי נדה והרי שמתחלת נדות לתחלת נדות שניה שמונה עשר יום וכל שהיא טועה ולא ידעה ראייתה אם בימי זיבה אם בימי נדה זמן פתחה משתנה ואי אפשר בשנוי זה לקבוע פתח בפחות משבעה ולא ביתר על שבעה עשר:

ופרטי הדברים מתבארים בשני של ערכין ואי אפשר שלא להעירך בביאורה של הלכה זו מצד שדבריה משתלשלים למסכתא זו והם דברים שצריכים ביאור ואם אתה מיצר עכשו לאריכות דבריה אתה שמח בו לאחר זמן והוא שאמרו שם אמרה יום אחד טמא ראיתי פתחה שבעה עשר שני ימים טמאים ראיתי פתחה שבעה עשר שלשה ימים טמאים ראיתי פתחה שבעה עשר ארבעה ימים טמאים ראיתי פתחה ששה עשר חמשה ימים טמאים ראיתי פתחה חמשה עשר ששה ימים טמאים ראיתי פתחה ארבעה עשר שבעה ימים טמאים ראיתי פתחה שלשה עשר שמונה ימים טמאים ראיתי פתחה שנים עשר תשעה ימים טמאים ראיתי פתחה אחד עשר עשרה ימים ראיתי פתחה עשרה אחד עשר יום טמאים ראיתי פתחה תשעה שנים עשר יום ראיתי פתחה שמונה שלשה עשר יום ראיתי פתחה שבעה ללמדך שאין פתח בטועה פחות משבעה ולא יתר על שבעה עשר והענין הוא שאם אמרה יום אחד טמא ראיתי ואינה יודעת אם בימי נדה למנות שבעה לנדה ולהתחיל אחריהן במנין אחד עשר לזיבה או שמא בתוך ימי זיבה והרי הוא בדין שמירת יום כנגד יום והרי לא ראתה אלא יום אחד וטהורה בלא ספירת שבעה אע"פ שלבעלה או לטהרות דיה שתמנה שבעה נקיים מ"מ לתקן לה פתח נדה לברר זמן זיבתה עד שיהא קרבנה ודאי ויאכל צריכה לעמוד שבעה עשר יום נקיים אחר יום הראייה וכל שתראה משבעה עשר ואילך הוא תחלת נדות בודאי למנות ממנו ימי נדות וימי זיבה ובזה נתקן מנינה שאם תדון יום הראיה בתחלת נדה מוטב שהרי נתת ששה לתשלום שבעת ימי נדה ואחד עשר לזיבה והרי שבעה עשר וכשתצרף יום הראיה עמהם נמצאו שמונה עשר והם שמונה עשר שבין תחלת נדה לתחלת נדה ואם הוא יום זיבה כל שכן שדייה בפחות שאפילו הוא יום ראשון לימי זיבה אינה צריכה אלא תשלום עשרה אלא שאנו חוששין שמא תחלת נדה הוא ונותנין לה שבעה עשר לתקון פתחה:

והרי אתה למד מכאן דבר שאתה צריך לו הרבה פעמים במסכתא זו והוא שזה שאתה אומר שמונה עשר יום שבין נדה לנדה אין הענין שכשיכלו שמנה עשר תכנס בימי נדה אע"פ שאינה רואה עד שיקראו משבעה ואילך ימי זיבה בלא ראייה כמו שחשבו קצת מפרשים אלא אין שמנה עשר השניים מתחילין אלא מיום שתחזור ותראה והגע עצמך שראתה היום ומנת שמונה עשר יום ולא ראת עשרים וששה שעברו שבעה ימים אחר השמונה עשר אין אומרין שראייה זו בימי זיבה אלא אותן שבעה ימים שמנתה אחר שמונה עשר אינם בכלל מנין ואין להם שם זמן נדות או זיבה כלל עד שתתחיל ותראה ומשם ואילך תמנה שבעה לנדה ואחד עשר לזיבה שאין ימי זיבה אלא אחר נדות שאלמלא כן היאך אתה מחזירה לפתחה לשבעה עשר יום שמא יום ראייתה תחלת זיבה וצריכה להשלים עשרה והשבעה הנשארים הם ימי נדה אע"פ שהם נקיים ומהם ואילך נכנסת בימי זיבה ואין זה פתח נדות אלא פתח זיבה אלא אינה מונה שמונה עשר אלא מיום שתראה וכשתאמר שיום הראייה יום זיבה ותשלים אחד עשר יום אין השבעה שאחריהן נקראין ימי נדות עד יום שתראה וכשתראה אחר השמנה עשר יום תהא ראייתה פתח נדתה ותברר בו זמן זיבתה וכל שכן אם תעמוד נקייה יותר אלא שאינה צריכה ואם אמרה שני ימים טמאים ראיתי אף זו מונה שבעה עשר שמא ראשון לראייתה היה סוף ימי זיבה והראייה שראת ביום שני תחלת נדה להשלים שבעה אף בלא ראייה ולמנות ימי זיבה אחריהן שאע"פ שאין זיבה אלא אחרי נדות אין הענין נמשך לומר שאין נדות אלא קודם זיבה אלא יש נדות אף לאחר זיבה כל שראת אחר ימי זיבה שהן אחד עשר יום אחר שלא ראת בימי זיבה שלשה ימים רצופים שאינה צריכה שבעה נקיים מתוך כך צריכה להשלים שבעה עשר וכן אם אמרה שלשה ימים ראיתי שדנין שני הימים בסוף זיבה והשלישי תחלת נדה אלא שזו ספק זבה שמא שלשתן בימי זיבה ומביאה קרבן ואינו נאכל ואם אמרה ארבעה ימים ראיתי דיה לפתחה ששה עשר בטהרה שאם תחוש שיהו השלשה בימי זיבה והרביעי תחלת נדה להזקיקה שבעה עשר אין זה כלום שאין פתח נדות אחר זיבה גדולה הואיל וצריכה שבעה נקיים עד שתמנה שבעה נקיים ואע"פ שהרביעי נכנס בתחום ימי נדה אין זה אלא תחום זיבה ואם אתה דנה כזבה גדולה אין לך בה אלא שתמנה שבעה נקיים ותחזור לפתח נדתה ואין לך בה צד חומרא אלא שתדון את השנים בימי זיבה שהם זיבה קטנה ופתח נדה יש לו מקום לבא אחריהן כמו שכתבנו ואתה דן את השנים בימי נדה ופתחה ששה עשר והיא ספק זבה וכן בכל שמארבעה ולמעלה שאם אמרה חמשה ראיתי דנין את השנים בימי זיבה והשלשה בימי נדה ופתחה חמשה עשר לתשלום שמנה עשר ובששה ימים אתה מספק השנים לימי זיבה וארבעה לנדות ופתחה ארבעה עשר ובשבעה אתה מספק את השנים לימי זיבה וחמשה לנדות ופתחה שלשה עשר וכן לשמנה פתחה שנים עשר ולתשעה פתחה אחד עשר ואם ראתה עשרה כשאתה מסלק שני ימים לזיבה נשארו שבעה לנדה ואחד לתחלת זיבה ואתה צריך להשלים עשרה לשמנה עשרה ואם ראתה אחד עשר כשאתה מסלק שנים לזיבה נשארו שבעה לנדות ושנים לזיבה ופתחה לתשעה וכן לשנים עשר כשתסלק שנים לזיבה נשארו שבעה לנדה ושלשה לזיבה ופתחה שמונה אלא שזו זבה גמורה שהרי אתה מונה לה שלשה לאחד עשר ימי זיבה וכן בדרך זה לשלשה עשר פתחה שבעה והיא זבה גמורה ומשם ולהלן אפילו ראתה אלף יום בשבעה נקיים סגיא ולא בפחות הגע עצמך שתראה ארבעה עשר יום אם תאמר שהשנים לזיבה ושבעה מתחלת נדה וחמשה לזיבה ואי אתה צריך להשלים אלא ששה לפתח נדה אין זה כלום שהרי זבה גדולה היא ואינה חוזרת לפתח נדה עד שתמנה שבעה נקיים:

ולמדת שפירוש הלכה זו סובב על שלשה עיקרים אחד שאין ימי זיבה אלא אחר נדות ואין פתח נדות אחר ימי זיבה גדולה עד שתמנה שבעה נקיים ושיש פתח נדות אחר זיבה קטנה ולפי דרכך אתה למד שהאשה שראתה שלשה רצופים צריך ימי זיבה כגון תשיעי ועשירי ואחד עשר שצריכה לישב שבעה נקיים שע"פ שאותם שבעה נקיים הם ימים הראויים לימי נדה אינה כן אלא ימי זיבה הם עד שיכלו שבעה נקיים ואפילו מנת ששה נקיים וראת בשביעי שסתרה מנינה וצריכה שבעה נקיים אחרים אינן ימי נדה לעולם אלא ימי זיבה עד שתספור שבעה נקיים ותראה אחריהן אע"פ שלא טבלה והזהר בענין זה שכמה מפרשים נתבלבלו בו וזהו ענין האמור כאן במקולקלת למנינה ולענין פתח נדה כדי לברר ענין קרבן על הדרך שהתבאר:

כבר ביארנו שטומאת מעת לעת אין שורפין עליה אלא תולין וטומאתה בקדש ובחלין שנעשו על טהרת קדש ובתרומה אבל חלין שנעשו על טהרת תרומה וכן חלין הטבולים לחלה אין מטמאין בטומאה זו כלל וא"כ מה ששנו בבריתא לקדש אבל לא לתרומה פירושו לחלין שנעשו על טהרת הקדש אבל לא לחלין של טהרת תרומה וכמו שאמרו קבלה מיניה רב שמואל לקושייה דרב נחמן לחלין שנעשו על טהרת הקדש אבל לא לנעשו על טהרת תרומה הא תרומה עצמה טמאה בו כקדש:

כבר ביארנו במשנתנו שאין הלכה כר' אליעזר במה שאמר שכל אשה שעברו עליה שלש עונות דייה שעתה ומ"מ חכם שהורה כן בשני בצורת לחוש לפסידת הטהרות אין מחזירין אותו: