מאירי על נדה קד

שתי שערות שאמרו כל מקום בית הערוה הוא מיוחד להן להיות סימן באיזה מקום שיהיו מן הערוה הן על הכף והוא בשר התפוח שעל האבר הן על האבר הן בכיס וכן באשה הן על הגב הן על הכרס ובלבד שיהיו שתיהן במקום אחד לא היו שערות במקום בית הערוה אלא שנמצאו שתי שערות על קשרי אצבעות של יד או רגל אף זה סימן שהדבר ידוע שאין שערות בקשרי אצבעות יד ורגל אלא אחר גדלות כך פסקוה רוב המפרשים ומפני שלא נחלקו חכמים עליו אלא באחת על של יד ואחת על של רגל אבל שתים במקום אחד סימן הם אף ביד ורגל וכן נראה דעת גדולי הפוסקים ומ"מ גדולי המחברים לא הזכירוה וכתבו בהדיא שצריכות שיהיו במקום הערוה ואף גדולי המפרשים לא חלקו בה וכן נראה עקר ורבנן על שתיהן חלקו ר"ל להצריך מקום הערוה ושתיהן במקום אחד ואף לדעת ראשון דוקא בקשרי יד ורגל אבל שאר מקומות בגוף אינו סימן כלל וגבה וכריסה שהזכרנו מקום ערוה הוא אלא שדברו חכמים בלשון נקיה וגבה הוא מקום תפוח שלמעלה ממקום ערוה והוא הנקרא כף וכריסה הוא שפת מקום ערוה:

מאחר שביארנו לענין מיאון הבת ששיעורה עד שתביא שתי שערות ואין הלכה כדברי האומר עד שירבה השחור על הלבן איני צריך לפרש שאין הלכה כדברי האומר עד שתקיף העטרה או עד שתכלכל:

ומ"מ לענין ביאור כלכול איני יודע מהו ומה שנאמר בו בפירושין אין נראה לי ומ"מ איפשר לומר שמאחר שהקף עטרה אינו סימן מקום ערוה שהרי עטרה באשה מהיכן אלא שנאמר על עוקצו של דד ר"ל שתהא הדד בולט כל כך שיהא העוקץ נראה לו כעטרה כך כלכול זה נאמר על כל הדד שיהו נראות בולטות תחת בגדיה עד שיתמלא מהן מקום שכנגדן בבגד על הדרך שאמרו בענין זה לשון פרנסה כמו שאמרו פרנסת ארון לארכו צא ופרנסהו לרחבו כלומר הגדלת שיעורו לידע כמה מחזיק או מלשון יכיל כלומר שתהא בליטתה גדולה כל כך שתכילהו רוחב הבגד בצמצום מלשון לא יכלכלוך:

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר הרואה כתם הרי זו מקולקלת י"מ לטמא בועלה מעכשו מתורת בועל נדה ולטמא טהרות למפרע מעת לעת שכך הוא הענין בכתם שהמוצאתו מטמאה טהרות למפרע מעת לעת אבל אינה מטמאה את בועלה למפרע משום בועל נדה אא"כ יבעול אחר מציאת הכתם אלא שמטמאתו למפרע משום נוגע כמו שביארנו בפרק ראשון י"מ מקולקלת למנינה והוא שביארנו בפרק ראשון שהרואה אע"פ שמטמאין אותה מעת לעת אינה מתחלת מנינה לשבעת ימי נדה אלא משעה שראתה ואין מקלקלין את מנינה מחשש מעת לעת וענין דבר זה הוא לחשבון נדה של תורה שמתחלת למנות מיום ראייתה שבעה ובשמיני מתחילין ימי זיבה ואם ראתה שלשה רצופים אחר שעברו שבעת ימי נדה וספרה אחריהם שבעה נקיים ובשמיני שהוא תחלת נדה ראתה אין אומרין בזו שמא אתמול ראתה שהיו ימי זיבה וצריכה לספור עוד שבעה נקיים אחר שיעברו שבעת ימי נדה שהרי ימי נדה עולין לימי זיבה אחר שראת בהן אלא מונה שבעת ימי נדה מפני שאומרין עכשו הוא שראתה וימי זיבה כלו להם וכבר טהרה מזיבתה ואם פסקה בשביעי טובלת וחוזרת לפתחה בלא שום בלבול אבל הרואה כתם אע"פ שאף היא אינה מונה למפרע אלא משעת מציאתה מ"מ נתקלקל מנינה מפני שאבד פתחה ואינה יודעת בכתם זה אם בימי זיבה אם בימי נדה ואע"פ שלביתה ולטהרות דיה שתספור שבעה נקיים לפתחה מיהא ר"ל לסיים לה זמן הוסת צריכה שבעה עשר יום על הדרך שביארנו בפרק ראשון:

וחוששת משום זוב דברי ר' מאיר כלומר אם עברו עליה שלשה ימים בימי זיבה משלבשה חלוק זה ונמצא בה כתם גדול כשיעור שלשה גריסין ושלשה ועודית חוששין שמא גריס ועוד בא בכל יום ודנין אותה כזבה מספק אצל בעלה ולא להיות מביאה קרבן אלא שלא יהא נאכל כמו שפירשו גדולי הרבנים וגדולי המחברים בפירושי המשנה שהרי מן התורה אין טומאה בכתם כלל וכמו שאמרו נ"ז ב' בבשרה עד שתרגיש בבשרה אלא להטעינה שבעה נקיים ולימד שאין אומרין תרי ופלגא מגופה קאתו ואידך פלגא אגב זוהמא דדם נדות תלינן בדם מאכלת שמאחר שיש לחלק ממנו לשלשה דנין כל אחד ליומו:

וחכמים אומרים אין בכתמים משום זוב ר"ל כל שהוא כתם אחד אע"פ שהוא גדול בשיעורו כשלשה גריסין ועוד אא"כ היו מפוזרים בחלוק ושכבר לבשתהו שני ימים ומצאה בשלישי שנדון אותה בספק זבה או אם לבשה שלשה בגדים בדוקים לה בשלשת ימי הזיבה אחד ליום ונמצא בכל אחד כתם ולדונה בודאי זבה וכל שכן אם ראתה ראייה ממש שני ימים ובשלישי לבשה בגד הבדוק לה ומצאה עליו כתם שהיא ודאי זבה אלא שאף בזו אין בה מקום לקרבן כלל וכמו שאמרו עליה בגמרא מהו דתימא כל כי האי גונא מביאה קרבן ונאכל כלומר אחר שראתה שני ימים בזמן הזיבה ראייה ממש ובשלישי ראתה כתם שמאחר שראתה שנים בהרגשה יש לך לדון שאף הכתם כדם הנדה הוא ואמר עליה קמ"ל דלא ואין הפירוש קמ"ל דאינו נאכל אלא שמ"מ תביאהו מספק אלא כך הוא הפירוש קמ"ל דלא כלומר שאין כאן קרבן כלל אחר שאין דנין את הכתם השלישי כראייה מן התורה:

והלכה כתנא קמא ואע"פ שחכמים חלוקים בה פירשו בגמרא שדברי יחיד הם ור' חנינא בן אטיגנוס היא וכבר אתה יודע ממה שכבר התבאר שמשנה זו אין לה מקום בזמן הזה שאם לענין טמאות וטהרות הרי בזמן הזה אין טהרות ואם לקלקול מנין ומחשש זיבה כשם שבנות ישראל החמירו על עצמן שבראייה כחרדל עושות עצמן זבות גמורות ויושבות שבעה נקיים אחר הפסק כך בכתם כל שמוצאות כתם בכגריס ועוד עושות עצמן זבות ויושבות עליו שבעה נקיים חוץ מיום המציאה וגדולי המפרשים כתבו שאף יום המציאה בכלל השבעה אלא שאין הדברים נראין ובפחות מכגריס ועוד תולה במאכולת כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

לענין ביאור סוגיא מה שאמרו בסוגיא זו לר' חנינא בן אטיגנוס לדידי שלשה חלוקים אין שלשה מקומות בחלוק אחד לא לפי מה שביארנו במשנה פירושו לעשותה זבה ודאית הא לספק חוששת וכן נראה מלשון גדולי המחברים בפירושי המשנה אלא שהסוגיא מוכחת לפרש לדבריו של ר' חנינא שכל בחלוק אחד אף בשלשה מקומות אינה חוששת כלל: