מאירי על נדרים פג

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר המודר הנאה מחבירו לפני שביעית לא יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות ובשביעית לא יורד לתוך שדהו אבל אוכל היא מן הנוטות נדר ממנו מאכל לפני שביעית יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הפירות ובשביעית יורד ואוכל אמר הר"ם פי' נוטות הם הפירות שנתלות מן האילנות הנוטים חוץ לפרדס אשר אפשר לאכלם חוץ לפרדס וכבר ידעת בלא ספק שפירות שביעית הפקר ואין להם בעלים ואשר התחייב שיאסר למודר הנייה הכניסה לשדה חבירו לשביעית לאכול הפירות שלא יארך העמידה שם ויועיל בעמידתו וזה אסור לפי שתכלית מה ששם השם הארץ הפקר מפני פירותיה מפני שהיא מסלול לאכל פריה אבל לא שם עצם הארץ ואם נתעכב שם בזולת אכילת הפירות בעמדו שם כבר נהנה ממה שאין ראוי ליהנות:

אמר המאירי המודר הנאה מחבירו לא יכנס המודר לתוך שדהו של מדיר שהרי דריסת הרגל אסורה לו ואינו אוכל מן הנוטות ר"ל הפירות שבנופים היוצאים מן הגנה שהרי מכל מקום אסור בנכסיו ובשביעית לא ירד לתוך שדהו שהרי דריסת הרגל אסורה לו אבל אוכל הוא מן הנוטות שהרי הפקר הם ואינן נכסיו בין שנדר בשביעית בין שנדר קודם שביעית והגיע שביעית ואע"פ שגוף הקרקע מופקר לכל זמן שהפירות בתוכה והיה לנו להתיר דריסת הרגל מצד ההפקר פירשו בגמרא גזרה שמא ישהא לשם שלא לצורך אכילת פירות או שהפירות עומדות על הגבולים שיכול לאכול בלא ירידה לשדה וכל שיכול לאכול בלא ירידה לא אפקריה רחמנא נדר הימנו מאכל שנמצא שאינו אסור בדריסת הרגל יורד לתוך שדהו אבל אינו אוכל מן הפירות ובשביעית יורד ואוכל שהרי דריסת הרגל אין כאן וכן שהפירות הפקר הן:

ולפי מה שיתבאר בגמרא זה שביארנו שאף בנדר קודם שביעית והגיע שביעית אוכל מן הנוטות דוקא בשאמר נכסי וכשהגיע שביעית אינן נכסיו והוא הדין אם נתנם לחבירו אבל אם נדר קודם שביעית ואמר נכסים אלו אף לכשיגיע שביעית או נתנם לחבירו אינו אוכל אף מן הנוטות אע"פ שהשביעית הוציאתו מרשותו שהרי נכסים אלו אמר ואדם אוסר דבר שברשותו אף לכשיצא מרשותו הואיל ואומר נכסים אלו אבל אם נדר בשביעית אף בנכסים אלו אוכל הוא מן הנוטות שבשעת הנדר אין פירות השדה שלו ואין אדם אוסר פירות שאינו שלו על חבירו ויש מפרשים שהדין כן אם אמר נכסי אלו ומאחר שאמר אלו אע"פ שאמר נכסי שאין תופסין לשון נכסי אלא לשון אלו והרי הוא כאלו אמר נכסים אלו ומביאין ראיה מתלמוד המערב שאמרו שם ביתך זה משום מה אתה תופסו משום ביתך או משום זה נפל ובני לית ליה הוא נשמעינה מן הדא האומר ליורשיו תנו בית חתנות לבנו ונפל היורשין חייבין לבנות ואיני רואה בראיה זו הכרח ועיקר הדברים הנכסים אלו גרסינן ובנכסי אלו יש לפקפק אלא שהדעת מכרעת לדון בהם כן:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

האומר לבנו קונם אתה נהנה לי אם מת יירשנו ואם אמר בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו אמר קונם ביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח ומת או שמכרו לאחר מותר לבית זה שאני נכנס שדה זו שאני לוקח ומת או שמכרו לאחר אסור כמו שיתבאר בפרק השותפין: