מאירי על נדרים עז

אמר המאירי המדיר הנאה מחבירו נכנס לבקרו ר"ל אם היה חולה ודוקא עומד שהוא ביקור של עראי אבל לא יושב ושאלו בגמ' במאי עסקינן אם בשנכסי מבקר אסורים על החולה כגון שהמבקר הדירו שלא יהנה ממנו זה שהוא חולה עכשו אפילו יושב שהרי המבקר מותר הוא בהנאת נכסי החולה ומותר לישב בביתו והנאה לחולה אין כאן שאין ביקורו מעלה ומוריד לו להנאה גמורה ואם בשנכסי החולה אסורים למבקר אפילו בעמידה נמי לא שהרי נהנה בדריסת רגלו בביתו של זה ופרשה שמואל כשנכסי המבקר אסורים על החולה אלא שהיו רגילים להיות החולה נותן שכר לאחד שיצוותהו בעוד שאין מבקרים עמו והיו נוהגין ליתן שכר ליושב עמו דרך קבע אבל לא לעומד דרך עראי ומעתה כשזה בא ומבקר שלא בשכר אם יושב עמו דרך קבע הרי מהנהו שאינו צריך ליתן שכר לאחר לצות אבל בעמידה אינו מהנהו שאף שאר העומדים אינן נוטלין שכר ולפי דרכו לימד שאף במקום שרגילין ליתן שכר אסור ליטלו אלא אם כן בישיבה ולדעת זה אם היו נוטלין שכר אף בעמידה נאסר המדיר אף בעמידה ואם לא היו נוטלין שכר אף בישיבה הותר אף ביושב אלא דאורחא דמלתא נקט:

ומכל מקום אחר כן חזרו ותרצוה שטעם איסורי ישיבה הוא מגזירה שמא ישהא בישיבה כלומר שאף הבקור בחנם הנאה היא לחולה ולא הותרה אלא לקיום מצות המדיר אלא שסתם הדברים במקום מצוה דנפשיה לא אדריה ובעמידה שרי שהרי מצות ביקור מתקיימת בכך בישיבה אסור שמא יתעכב שם יותר מכדי מצוה ונמצא מהנהו שלא במקום מצוה דנפשיה ולדעת זה אף במקום שאין נוטלין שכר על הישיבה כל בישיבה אסור ואין התר אלא בעמידה ובמקום שאין נוטלין שכר עליה וכן הלכה אלא שגדולי המחברים לא חששו לשהיית ישיבה ופסקו כטעם ראשון שלא נאסרה אף הישיבה אלא במקום שנוטלין עליה שכר:

ומכל מקום עולא פרשה למשנתנו בדרך אחרת ולא שיחלוק עם שמואל בענין פסק שאף הוא מודה במה שכתבנו ר"ל בשנכסי המבקר אסורים לחולה אלא שרצה לפרש משנתנו בשנכסי החולה אסורים על המבקר שהיה ראוי לאסור את המבקר אף בעמידה מצד דריסת הרגל אלא שהתירו מצד שסתם הדברים אין המדיר מדיר את חבירו לרעתו של עצמו והרי הבקור חיותו של חולה שמתוך המבקרים מתגלה ענינו ומתפרסמת רפואתו והוא שאמרו במקום חיותיה לא אדריה וזה שאמר כגון דלא אדריה מן חיותיה שהדבר מוכיח שבפירוש פרט מן הנדר כל שחיותו תלוי בו לאו לישנא דייקא הוא אלא סתם הדברים כך הוא ומכל מקום בישיבה אסור שהרי מה שחיותו תלוי בבקור אף בעמידה הוא נעשה ושמואל חולק בזו שכל שנכסי החולה אסורים על המבקר מותר המבקר לבקרו אף בישיבה שלא הדירו מחיותו לא בעמידה ולא בישיבה ואינו דומה בקור עראי לבקור קבע והוא שאמרו בבריתא חלה הוא נכנס לבקרו ר"ל המודר מבקר את המדיר ולא חלק בה בין עומד ליושב והלכה כשמואל כסתמא דבריתא ולמדת שאלמלא טעם חיותו אסור למודר הנאה ליכנס לביתו של מדיר אף לשאר צרכיו של מדיר כל שאין חיותו תלוי בהם ואם לא חלה הוא ר"ל המדיר אלא בנו והרי אין זה יכול ליכנס לביתו שהרי אינו חולה ואין אומרין במקום חיותא דבריה נמי לא אדריה שאם כן אין לדבר סוף אלא שלא אמרוה אלא במקום חיותא דנפשיה אלא שואלו בשוק עליו ומה שאמרו במקום אחר בתוספתא המודר הנאה מחבירו ומת מביא לו ארון ותכריכין חלילים ומקוננות שאין הנאה למתים ומעידו בין עדות ממון בין עדות נפשות חלה נכנס לבקרו אבל אם היה לו חולה אינו נכנס לבקרו ולא שואל בשלומו ופשוט הוא שאין הדבור אסור אלא באומר קונם פיו וכו' כמו שהתבאר אלא ששאר הדברים שהזכרנו בה בארון ותכריכין ובעדות הלכה הם:

ונשוב לענין משנתנו והוא שאמר שהמדיר מרפא את המודר רפואת נפשו ר"ל גופו שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ואפילו במקום כמה רופאים שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות אבל לא רפוי ממון ופרשוה בגמרא בהמתו ופירשו בתוספות מפני שלא הותר אלא במקום מצוה ולדעתם אף במקום שאין שם רופא אחר לבהמתו אסור ואין נראה כן שהרי זו השבת אבידה גמורה היא אלא מפני שאפשר לו להודיעו סם פלני יפה לו סם פלני רע לו וכדאיתא בגמרא ובגופו מיהא לא דיו בכך וכן כל שאין יודעים לעשות על פי דברו אף הוא בעצמו מרפאה משום השבת אבדה וכן נראה מתלמוד המערב:

רוחץ באמבטי גדולה שאין הנאה מגעת לו בכך כלל אבל לא באמבטי קטנה שהרי מגביה עליו את המים בכניסתו ונמצא מהנהו אבל מזיע עמו אפילו בבית קטן וכן פרשוה בגמרא וישן עמו במטה בימות החמה שאין כאן הנאה אבל לא בימות הגשמים שמחממו ומהנהו ומיסב עמו על המטה כלומר אפילו בימות הגשמים ואין אומרין שמא יישן:

וכן אוכל עמו על שלחן אחד ואין גוזרין שמא יאכל עמו בקערה אחת אבל לא מן התמחוי ר"ל שלא יאכל עמו בקערה אחת אף בסעודה שאינה שלו שהרי כל אחד אוכל מחלק חבירו וכן שמא בעל הבית ירבה בשביל כבוד מדיר שהוא חשוב בעיניו ומודר נהנה עמו או שמא אף הוא ר"ל המדיר מהנהו על פי מדות מוסרו ומקרב נתח טוב שבה לחבירו אבל אוכל עמו מן התמחוי החוזר ופירשו בגמרא החוזר לבעל הבית ופירשו הענין בתלמוד המערב שאם היה בתמחוי זה יותר מכדי שובע שניהם עד שבודאי ישתייר שם מותר שהשמשים מסירים מלפניהם ומחזירין מותר שהרי אין הנאה לאחד מהם בחלק חברו שהרי יש לכל אחד בחלקו אכול והיתר וכן שנו שם שהדין כן בכותח החוזר ופירשו בו כוס של קונדיטון כלומר שאדם מספיק ממנו במעט ויש בו כדי לשתות לשניהם ולהחזיר ויש מפרשין שנוהגין היו שהשמש מחזיר תמחוי גדול בתבשיל (אם) על כל בני הסעודה ומוסיף בקערות לכל מי שרוצה בכך ואחר כך מחזירו ואוכל עמו מאותו תמחוי אחר שחזר לבעל הבית שהרי אין נהנין זה בשל זה אלא שניהם מזיקים לבעל הבית ואע"פ שלענין פסק ודאי כך היא לענין פירוש אין הדברים נראין וגדולי המחברים פרשו שאע"פ שאסרו לאכול שניהם כאחד מכל מקום אם אכל המדיר מקערה שהוא יודע שכשיחזרוה לבעל הבית חוזר בעל הבית ומניחה לפני המודר כגון פת של כסנין ודומיהם שאדם נותן לאחד ואחריו לסמוך לו על הסדר מותר למודר לאכול הימנה ואינו חושש שמא המדיר הניח נתח טוב בשבילו:

ולא יאכל עמו מן האבוס שלפני פועלים והוא שהיה מנהגם ליתן כלי גדול באבוס שלבהמה לפני הפועלים וממלאין אותו ואוכלין יחד ואף בזה אע"פ שהוא כלי גדול יותר מן התמחוי והקערה לא יאכל עמו ביחד:

ולא יעשה עמו באומן ופי' אומן תלם הכרם על הדרך שביארנו במציעא בפרק פועלים שאוכלים מאומן לאומן ר"ל כשהשלימו שורה אחת ובאין להתחיל באחרת ואמר כאן שהמדיר לא יעדור עם המודר בתלם אחד מפני שמרפה הקרקע עד שמצד חפירתו נוח לזה המודר לחפור ונמצא מהנהו וחכמים מתירין ברחוק הימנו כל שאין לחוש לכך אף בתלם אחד ואין גוזרין רחוק אטו קרוב וכן הלכה:

ואתה למד ממשנתנו שאין הפרש בין מדיר את חברו סתם למדירו מנכסיו אלא דין אחד לשניהם ליאסר בהנאת גופו ונכסיו ובתלמוד המערב נחלקו בה והוא שאמרו שם תמן תני מרפאו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון רבי יודן ורבי יוסי חד אמר כאן במדירו מגופו כאן במדירו מנכסיו וחרינא אמר כאן בשיש לו מי שירפאנו כאן בשאין לו ולפי מה שכתבנו הלכה כבתרא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שביארנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: