מאירי על נדרים סז

ולישנא בתרא חד אמר לא שנו דמחזיר לו אבדתו אלא בשנכסי בעל אבדה אסורין על המחזיר דלפרוטה דרב יוסף אע"פ שהלכה כן לא חיישינן משום דלא שכיחא אבל אם נכסי מחזיר אסורין לבעל אבדה לא מהדר משום דמהני ליה בחזרתו ואע"ג דרישא ר"ל שוקל ופורע וסיפא ר"ל תורם ומעשר פירושן שהמדיר עושה אותם למודר מתניתין לצדדין תנינן לה ורישא וסיפא במדיר ומציעתא במודר וחד אמר אף בנכסי מחזיר אסורין לבעל אבדה מהדר דדידיה קא מהדר ליה והקשה ממה שאמרו במקום שנוטלין עליה שכר שתפול הנאה להקדש בשלמא למאן דאמר אף בשנכסי מחזיר אסורין לבעל אבדה מהדר היינו דתפול הנאה להקדש ר"ל אם אין זה רוצה לקבלה והא דתפול הנאה להקדש קיימא אהא אלא למאן דאמר בשנכסי בעל אבדה אסורין למחזיר הוא דמהדר ובהא לחודא מיירי מתניתין אמאי תפול הנאה להקדש והרי בעל אבדה מיהא יכול לעכבה ונשארה בקשיא:

ומתוך כך דקדקו רבים שהלשון הראשון עיקר ומשנתנו בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה אבל בשנכסי בעל אבדה אסורין על המחזיר אסור להחזיר דלחומרא נקיטו ועוד משום פרוטה דרב יוסף ומכל מקום לישנא בתרא עיקר ודאשתאר בקשיא קשיא והלכה כדברי האחר שאף בנכסי מחזיר אסורין לבעל אבדה מחזיר ובמשנתנו שכלה בשהמדיר עושה כן למודר היא שנויה וכל שכן כשנכסי בעל אבדה אסורין למחזיר מחזיר ואין חוששין לפרוטה דרב יוסף משום דלא שכיחא ואם כן אף בשניהם מודרים זה לזה מחזירין זה לזה ובמקום שנוטלין שכר השכר להקדש: