מאירי על נדרים נו

ושאלו בגמרא היכי נדר ופירשו בתוספות שהרי משמעו של לשון זה שאם אין נקצצות לעולם יהו הקדש והרי הדבר תלוי ועומד אם יקצצו אם לאו והיאך הקדש חל בהם עד שיאמר שיש לה פדיון שמא עדין יקצצו וכן בטלית זה יהא עליו קרבן אם אינה נשרפת היאך חל עליה הקדש והרי הדבר תלוי ועומד שאם ישרף לא יהא הקדש ושמא ישרף עדין ופירשוה אם אינה נשרפת היום אם אינה נקצצת היום ואם תאמר זו מה הוצרכה חזרו ופירשוה דאיכא זיקא נפישא ר"ל רוח גדולה והוא מתירא על הנטיעות וסבור שיקצצו על ידי הרוח ר"ל שישברו וכן יש שם דליקה וסבור על הטלית שתשרף ומתוך שהוא סבור עליהם כך הוא מקדיש זאת הנטיעות אם לא יקצצו היום מחמת הרוח ואת הטלית אם לא תשרף היום מפני הדליקה והדברים מוכיחים שאם לא היה בדעתו כך לא היה מקדישם ונמצא שאין פיו ולבו שוין ואע"פ כן לימד שהן קדושות אחר שעבר היום ולא נקצצו הנטיעות ולא נשרף הטלית ואע"פ שלא אמרה בלשון הקדש אלא בלשון קרבן והקרבן הוא מעין קונם ואין פדיון (אלא) בשאסרן על עצמו או על אחד לבד כמן שהקדמנו ופודה אותם מיד הגזבר ויוצאות לחולין:

ושאלו עוד בגמרא ליתני קדושות וארישא קאי כלומר מה לו לומר יש להן פדיון ותירץ דמשום דסיפא איצטריך למתני אין להן פדיון כמו שנבאר תנא רישא יש להן פדיון ויש גורסין ולתני קדושות ואינן קדושות וקאי נמי אסיפא והיא נוסחא משובשת:

הרי הנטיעות האלו קרבן עד שיקצצו כלומר מעכשו עד שיקצצו כלומר שאם נקצצו יחזרו חולין וכן טלית זה יהא הקדש עד שישרף כלומר הא משנשרף אפילו קצתו יהא חולין אין להם פדיון ר"ל קודם קציצה שאפילו פדאם הרי פדיון קדוש ואם לא יצאו לחולין לגמרי אלא שיצאו רגע לחולין להתפיס פדיונם וחזרו מיד להיות הקדש על פי תנאו שהתנה שיהו הקדש עד שיקצצו אבל לכשיקצצו אם צריכות פדיון אם לאו יתבאר בסמוך ופרשו בגמרא דוקא בפדאן הוא אבל אם פדאום אחרים שהרי אדם יכול לפדות הקדש חבירו אין חוזרות לקדושה משנפדו כלל ומותרות אף למקדיש שהרי הדבר מאותו הפודה הוא עד זמן הקדשו ר"ל עד שיקצצו ואין בידו להקדיש מה שאינו שלו ואחר שאין הוא יכול להקדיש אינו חוזר לקדושה מאליו מחמת הקדשו הא פדאן הוא חוזרות וקדושות:

ושאלו בגמרא ולעולם כלומר לא יהא להם פדיון מעולם אף לאחר קציצה ותירץ שלא דברו במשנתנו אלא קודם קציצה אבל כל שלאחר קציצה נחלקו בה לדעת בר פדא צריכות פדיון ומשפדאן פעם אחת דיו ואין חוזרות לקדושה כלל ולדעת עולא אין צריכות פדיון אלא נהנה בהם מיד ולענין פסק נראה שהלכה כעולא וכן פסקוה גדולי המחברים בחבוריהם אע"פ שבפירושי המשנה כתבוה כבר פדא ומכל מקום גדולי הדורות פסקו כבר פדא שצריכות פדיון אף לאחר קציצה ולדעתם כל שאמר דבר זה קדוש עד זמן פלוני כשיגיע הזמן צריך פדיון ואפילו בקדושת דמים ואצ"ל בקדושת הגוף ולפי דרכנו למדנו ממשנתנו שהמקדיש לבדק הבית חפץ עד זמן פלוני אפילו פדהו כמה פעמים אינו יוצא לחולין עד אותו זמן אלא אם כן פדאו אחר וכן כתבוה קצת מפרשים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: