מאירי על נדרים נה

כבר ביארנו בהרבה מקומות שלא נאמר דינא דמלכותא דינא אלא בדבר שהמלך עושה חק קבוע דרך כלל ולא שיחדש דבר לאיזה יחיד בפרט. וכל שעשהו דרך כלל דין גמור הוא ואסור בהעלמתו או בהברחתו כגניבה גמורה ודבר זה אין בו חלוק בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם שהרי אף במלכי ישראל פסקנו בשני של סנהדרין שכל האמור בפרשת מלך על יד שמואל הנביא מלך מותר בו ובתוספות כתבו שלא נאמר כן אלא במלכי אומות העולם אבל מלכי ישראל אין ידם תקפה לחדש בדינין כלום והביאם לכך דעת האומר שכל האמור בפרשת מלך אף הוא אסור בו ולא נאמר אלא ליראם ולבהלם ואם כן תפוק לי' משום דדינא דמלכותא דינא ואין צורך בכך שהרי פסקנו כל שבפרשת מלך מלך מותר בו:

זה שביארנו במה שאמרו נודרין להרגין וכו' שדוקא באומר בלבו היום שאינו מכחיש לגמרי מה שמוציא בשפתיו אבל כל שאינו אומר כן אלא שהוא מכחיש לגמרי מה שמוציא בשפתיו לא שנראין הדברים שאף בשאינו מכחיש לגמרי לענין אונסין לבד הותר הא כל שלא באונס אסור דקדקו עליה בתוספות שהרי בשבועות אמרו הוציא בשפתיו פת סתם וגמר בלבו פת חטים אינו אסור אלא בפת חטים אלמא מחשבתו מועלת אף שלא במקום אונס ופירשו בה דההיא בתלמיד חכם וזו שבכאן בעם הארץ שהחמירו עליו להצריכו שאלה בהרבה דברים ואף כאן החמירו בו שלא לסמוך על דברים שבלב אלא במקום אונס ויש לתמוה אם הדבר כן היאך נשמט בעל התלמוד מלהזכיר שם שבעם הארץ צריך שאלה אלא שעיקר הדברים הוא מה שראיתי לגדולי הדור שזו של שבועות במתכוין לומר פת על דעת פת של חטים ואינו מתכוין להשמיע לשומעים פת סתם על דעת שיבינו מדבריו שהוא אוסר על עצמו כל פת ואף בעם הארץ מותר אבל כאן שהוא מערים ומכוין שיבינו השומעים מלשונו שהוא אוסר עצמו לעולם ונמצא מבטל בלבו מה שהוא מכוין להשמיע הרי הוא כעין מבטל מה שאמר בלבו ומתוך כך לא הותר אלא במקום אונס אף לתלמיד חכם הוא במקום אונס הותר לכל לסמוך על דברים שבלב כגון אם ישביעוהו אנסים בהכרח על אי זה דבר ישבע ויהא בלבו היום או שעה אחת או כפי מה שיראה לו לפי ענין השבועה הא שלא במקום אונס אף לתלמיד חכם אסור ומה שאמרו במסכת כלה ברבי עקיבה שהיה נשבע לאשה אחת שיביאנה לחיי העולם הבא אם תגלה לו ענין בנה לברר מה שהיה אומר בעז פנים שהוא ממזר ובן הנדה והיה מבטלה בלבו אף זה צד אונס היה כדי לברר ענינו אם יש לחוש בביאתו בקהל אם לאו וכן אף לברר הלכתו וקבלתו:

נדרי אונסין שהזכרנו כבר ביארנו במשנתנו שאף בשבועה כן לדעת בית הלל שהלכה כדבריהם ואף לענין שאלה נדר ושבועה שוין ר"ל ששניהם בדין שאלה כמו שהתבאר ומה שאמרו לא יפתח לו בשבועה ר"ל שלא ישראל לפתוח לו בחרטה או בפתח לשבועה מפני שאין בה שאלה בית שמאי היא ואין הלכה כדבריהם:

המשנה השניה אינה מכונת הפרק אלא מתוך שנתעסק במשנה זו בנדרים שאין פיו ולבו שוין בהן נתגלגל בענין זה שהוא הקדש שאין פיו ולבו שוין בו על הדרך שיתבאר והוא שאמר הרי הנטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות וטלית זו קרבן אם אינה נשרפת יש לה פדיון הרי הנטיעות האלו קרבן עד שיקצצו טלית זו קרבן עד שתשרף אין להם פדיון:

אמר הר"ם ביאור זאת המשנה שהוא כאשר אמר הרי הנטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות היום ועבר היום ולא נקצצו הנה עליו שיפדם מיד ההקדש כדין קדשי בדק הבית כלם אשר יפדה מיד הגזבר אולם כאשר אמר הרי אלו הנטיעות קרבן עד שיקצצו אי אפשר לפדותם עד שיקצצו לפי שאם פדאם קודם קציצה הנה כאשר יצאו לחולין תשובו הקדש לפי שכבר שמהו קדש עד שתקצץ וכאשר תקצץ אם יפדו אותה ותצא לחולין ואם פדאה זולתו ואפילו קודם שיפסקו אותה אינן חוזרות נקדשות אלא תצא לחולין וכן הדין בטלית ומה שדומה לזה:

אמר המאירי נטיעות האלו קרבן וכו' וקודם שנכנס בביאורה של משנה זו צריך שתזכור מה שכתבנו בשלישי של שבועות שכל האומר סתם ככר זה הקדש או ככר זה קרבן הואיל ואסרו לכל העולם כל הנהנה בו מעל בין הוא בין אחר ומביא קרבן מעילה ואחר שחל עליו שם הקדש והוא דבר שאינו קדוש קדושת הגוף יש לה פדיון ותופסת פדיונה להקדש ויוצאה לחולין והוא הדין בככר זה קונם הואיל והוא אוסרו לכל העולם והוא שאמרו יש מעילה בקונמות אבל אם אמר ככר זה עלי הקדש או עלי קרבן שנמצא שלא אסרה אלא לעצמו הוא מעל אם נהנה אע"פ שאינה הקדש או קרבן אצל אחרים אבל חבירו לא מעל לפיכך אין לו פדיון שאין פדיון אלא בדבר שגופו קדוש אבל דבר שאין גופו קדוש אלא שהוא מוקדש עליו אין זה אלא איסור בעלמא עליו ואין פדיון באיסורין וכן אם אסרה על אחר כגון ככרי על פלוני הקדש או קרבן זה שנאסרו עליו מעל ולא אדם אחר ולפיכך אין לה פדיון ואף זו לא אמרו שמעל אלא שהודרו בלשון הקדש או קרבן שלענין זה לשון קרבן מובן בענין הקדש אבל אם נדר בלשון קונם שהוא מיוחד בלשון נדר הואיל ולא אסרה אלא לעצמו או לאחר ולא לכל העולם וכן שלא אסרה אף לעצמו או לזה אלא בלשון קונם אין כאן מעילה כלל שהנדר זדונו במלקות ושגגתו בלא כלום ועל זה אמרו נטיעות הללו קרבן אם אינן נקצצות טלית זה קרבן אם אינה נשרפת יש לה פדיון ר"ל שהקדש חל עליהם להביאם לכלל פדיון מיד הגזבר כדין קדשי בדק הבית: