מאירי על נדרים מד

כל שביארנו בהיתר נדרים לא סוף דבר בהיתר נדרים שאין בהם הזכרת השם אלא אף בשהזכיר בו את השם כגון שאמר קונם עלי ככר זה באלהי ישראל ואין צריך לומר במזכיר אחד מן הכנויין וזה שאמרו כאן אין נזקקין לאלהי ישראל אין הלכה כן ויראה לי שלא נאמרה אלא לדעת האומר אין שאלה בשבועות שאפשר שהטעם מפני שהשבועה סתמה יש בה הזכרת השם כמו שביררנו במקומו והראיה שהרי סמכו לה ההיא דאתא לקמיה דר' אסי ואמר לה במאי נדרת אמרה ליה באלהי ישראל אמר לה אי נדרת במואי הוה מזדקיקנא לך דלא הוי אלא כנויא בעלמא השתא דנדרת באלהי ישראל לא מזדקיקנא לך ומואי כנוי שבועה הוא ומפני שסתם שבועות יש בהם הזכרת השם והנדרים סתמם אין בהם הזכרת השם אמר לה אפילו היתה שבועה שסתמה בהזכרת השם ואין הזכרת השם מורה בה דקדוק מחשבה וכונת הלב אלו היתה באלהי ישראל לא הייתי נזקק לך אלא אם כן היתה במואי או בשאר הכנויים כל שכן בנדר שיש לומר שהזכרת השם שלא במנהג ולחדשת בו דקדוק מחשבה וכונת הלב:

ולענין ביאור גרסת הספרים אין נזקקין לאלהי ישראל חוץ מזו קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי והכתה את בני ונמצא שלא גנבה ושלא הכתה והדברים מתמיהים שזו מה צורך ליזקק בה והלא אינו צריך שאלה עד שקצתם פירשו חוץ מזו שאפילו הזכיר בה את השם כשבא לפנינו נזקקין לו לומר שאין צריך שאלה ויש מפרשין שמאחר שמזכיר בה את השם מדקדק הוא בדבר וגומר בדעתו לידור אף לכשלא גנבה אלא שלהראות פנים לדבריו הוא אומר כן וצריך שאלה ואף גדולי הדור כתבו שאף בלא הזכרת השם לא התירו ארבעה נדרים בלא שאלה אלא בשאף הוא אומר כן ר"ל שלכך נתכון אבל אם אמר בדוקא נדרתי צריך שאלה וכדרך שאמרו בנדרי זירוזין שבמעמידין צריכין התר ועל זו אמרו שאף אם הזכיר בה את השם נזקקין לו ובתוספות גורסין אין נזקקין לאלהי ישראל חוץ מזו קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי אין גורסין בו ונודע שלא גנבה והענין שאין נזקקין לה אלא במקום שימת שלום בין איש לאשתו ושאר מיני מצוה ולענין פסק אין לנו שהרי פסקנו שבכלם נזקקין ואם כן מה שאמר ברב הונא דאיקלע לבי רב יוסף ואמר ליה ליטעום מר מידי ואמר ליה לא כלומר לא אוכל עמך וכשהיה מפציר בו אמר לו מארי כלא לא טעימנא כלומר באדון הכל אני נשבע שלא אוכל והשיבו רב יוסף כדבריו מרי כלא לא טעימת כלומר אף אני נשבע שלא תאכל עמי ושאלו בה הניחא דרב הונא כלומר זה שהוצרך לישבע מפני שרב יוסף היה מפציר בו אלא רב יוסף מה הוצרך לישבע ותרצו בה שרב יוסף לא נשבע בכלום אלא שאמר לא כלומר לא תאכל עמי דמרי כלא קאמרת כלומר אחר שהזכרת את השם ודאי לא תטעום שאין נזקקין בהיתרך אין הלכה כן אלא נזקקין אף להזכרת השם בין לנדרים בין לשבועות והרי מצינו בצדקיהו שהשביעו נבוכדנצר בשם כדכתיב וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים והתירוהו סנהדרין כמו שיתבאר במסכתא זו ולא סוף דבר בשבועה שלא בנקיטת חפץ אלא אף כשהיה בנקיטת חפץ שעיקר שבועה בהזכרת השם הוא ולא החמירו בנקיטת חפץ אלא בשבועת הדיינין כדי לאיים עליו וקצת גאונים חולקים לומר שהנשבע בנקיטת חפץ אין לו היתר ואל תחוש לדבריהם:

הוזכר כאן ברב סחורא שבא לפני רב נחמן ואמר ליה אית ליה נדרא למישרקא ואמר ליה נדרת אדעתא דהכי אמר ליה אין כלומר אפילו נתגלה לי דבר זה באותה שעה הייתי נודר וכן בכל פתח שהיה מבקש לו היה אומר לו כן כעס רב נחמן ואמר ליה זיל לקלעך כלומר שיצא מלפניו או שילך לו ויבקש פתח לעצמו ומה שהוזקק רב נחמן לחזר לו אחר הפתח והוא בעצמו פסק שפותחין בחרטה כבר ביארנוה למעלה:

ואמר רב סחורה אי זו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ר"ל שעושה אותה לשמה ולכונה טובה ושיהא לו בה תפארת מן האדם שפעמים שאדם עושה דברים שלא לשמן ושלא לכונה מעולה ואע"פ שמגיע לו ממנה תפארת מן האדם אינה תפארת לעושה וכן פעמים שאדם משפיל ומהדייט עצמו יותר מדאי לכונה טובה ואע"פ שהיא תפארת לעושה אינה תפארת לו מן האדם ואף אני אע"פ שמה שאמרתי תפארת לי שאיני רוצה לשקר בפתחים אינה תפארת לי כשאני מכעיס ומטריח יותר מדאי אדם גדול כמהו והוא שאמר אדעתא דאקפד רב נחמן לא נדרי ושרא לנפשיה שהרי נולד מצוי הוא.