מאירי על נדרים לו

המשנה החמישית והכונה בא לבאר בה ענין החלק הרביעי והוא שאמר סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל כיצד אמר הרי עלי כבשר מליח וכיין נסך אם בשל שמים נדר אסור ואם של עבודה זרה מותר ואם סתם אסורין הרי עלי כחרם אם כחרם של שמים אסור ואם של כהנים מותר ואם סתם אסור הרי עלי כמעשר אם כמעשר בהמה נדר אסור ואם כשל דגן מותר ואם סתם אסור הרי עלי כתרומה אם כתרומת הלשכה נדר אסור ואם של גורן מותר ואם סתם אסור דברי ר' מאיר וחכמים אומרים סתם תרומה ביהודה אסורה ובגליל מותרת שאין אנשי הגליל מכירים את תרומת הלשכה סתם חרמים ביהודה מותרין ובגליל אסורין שאין אנשי הגליל מכירין את חרמי הכהנים אמר הר"ם פירוש כבר קדם לך שהנדר לא יהי אלא בדבר שנדר ומעשר בהמה אע"פ שלא יביא אלא לנדר לפי שקדושתו ביד אדם כמו שנבאר במקומו ולאדם שישים זאת הבהמה מעשר ותהיה קרבן ושאר הדברים מבוארים ואין הלכה כר' מאיר:

אמר המאירי סתם נדרים להחמיר ר"ל שאם היה מתפיס בדבר שלשון אותו דבר משותף לדבר הנדור וראוי לאסור או לדבר המותר לגמרי או לדבר האסור מצד עצמו וראוי להתיר דנין אותו להחמיר ויש בענין זה שני מינין אחד שהלשון משותף לגמרי עד שהוא מונח לאותם שני הענינים בשוה ונמצא ספיקו משעת דבורו ר"ל שאף בשלא אמר הוא מאליו לכך נתכונתי אנו משתדלים עמו שיפרש ואם אינו מפרשו סתמו אסור וזהו שאמר סתמן להחמיר ופירושן להקל כלומר שאנו שואלין אותו ואם מפרש להקל מוטב ואם מפרש להחמיר או שאינו יודע לפרש דנין אותו להחמיר וכן אם אסר על חבירו וליתיה קמן דלישייליה אוסרין אותו לזה מן הסתם והשני שהנחת הלשון הראשונה הוא לענין הנדור וראוי לאסור אלא שעל דרך הזרות הוא מונח לדבר המותר לגמרי או האסור מצד עצמו ובזו אין כאן ספק משעת דבורו ואין משתדלין עמו לפרש אלא שאם אמר הוא מאליו לא נתכונתי אלא לכך דנין בו לדרך האחרת ומעתה הוא מתחיל במין הראשון ואמר סתם נדרים ר"ל שאי אפשר לברר דנין אותן להחמיר ופירושן להקל אם הוא מבררה להקל כיצד אמר הרי עלי ככר זה כבשר מליח והרי שאפשר לפרשו על בשר הקרבנות שנאמר בהם על כל קרבנך תקריב מלח שהוא דבר הנדור ועל בשר מליח של עבודה זרה שהיו רגילים להקריב לפניה חתיכות של בשר מליח ואין לומר שאין קורין בשר מליח אלא לנמלח כל צרכה שרגילים היו בזמנם לקרוא מליח אף מליחה מועטת וכמו שאמרו תענית ל' א' איזהו בשר מליח כל זמן שהוא כשלמים ובתלמוד המערב אמרו הדא אמרה מליח לשעה מליח הוא זהו מליח לשעה כהדין דתנינן כיצד הוא עושה נותן את האברים על גבי המלח והופכן אמר ר' אבא שניא היא שאם משהה אותן הן נמלחין ר' יודא אמר הנוטל זתים מן המעטן טובל אחת אחת במלח ואוכל הדא אמרה מליח לשעה מליח הוא וכן ביין נסך שיש לפרשו על יין של נסכים לאיסור שהרי הוא דבר הנדור או על יין שנתנסך לעבודה זרה ולהיתר ומתוך כך שואלין אותו אם בשל שמים נדר אסור ואם בשל עבודה זרה מותר ואם סתם כגון שאינו יודע לברר או שאסר על חבירו והלך דנין אותו להחמיר:

אמר הרי עלי חרם הרי הדבר מובן לחרם של בדק הבית או לסתם חרם שהוא של כהנים ולפיכך אם בחרם של שמים ר"ל שלבדק הבית אסור שהרי דבר הנדור הוא ואם בשל כהנים מותר שאע"פ שדבר הנדור הוא מכל מקום דבר המותר לגמרי הוא שכל שבא ליד כהן הרי הוא ממונו לגמרי לכל דבר כחולין גמורין וודאי כל שנתכון לחרמי כהנים לא נתכון אלא לזמן שבא ליד כהן ואם סתם אסור כמו שפירשנו בראשונה:

הרי הוא עלי כמעשר והרי הדבר מובן למעשר בהמה שהוא דבר הנדור כמו שביארנו בפרק ראשון בשמועת בעיקרו קא מתפיס וכו' או למעשר דגן ר"ל מעשר ראשון שהוא מותר לזרים או אף לר' מאיר שאוסרו לזרים כדאיתא בפרק הערל מפני שהוא כדבר האסור מעצמו שדינו כחלת אהרן ותרומתו על הדרך שביארנו בפ' ראשון בשמועה שהזכרנו ולפיכך אם במעשר בהמה נדר אסור אם במעשר דגן מותר אם סתם אסור על הדרך שביארנו:

הרי הוא עלי כתרומה והרי הדבר מובן לתרומת הלשכה שהוא דבר הנדור לצורך הקרבנות ולתרומת הגורן שהוא אסור מצד עצמו ואינו קרוי דבר הנדור כמו שביארנו בחלת אהרן ותרומתו ולפיכך אם בתרומת הלשכה נדר אסור אם בשל גורן מותר וסתמו אסור כמו שביארנו בחברותיה:

וחכמים אומרים סתם תרומה ביהודה אסור שהיו סמוכים לבית המקדש יהיו רגילים בלשונם להזכיר תרומת הלשכה תמיד ויש לחוש שאף הם נודרים בה כבתרומת גורן אבל בגליל מותר שאין בני גליל מכירין תרומת הלשכה ר"ל שאין רגילין בה ומן הסתם אין מתכונים אלא לתרומת גורן וסתם חרמים ביהודה מותרים שרגילין הם בחרמי כהנים ושמא אף הם נודרים בהם ובגליל אסורים שאין רגילין בחרמי כהנים וסתמן אין מתכונין אלא לבדק הבית שאף ברחוק מקום היו מקדישין לכך וכן הלכה:

ומכאן אתה למד לכולם שלא נאמרו אלא בזמן או במקום שהלשון משותף לשני הענינים בשוה אבל כל שרגילות הלשון לפי הזמן או לפי המקום לאחד מהם דנין בה אלא אם כן הוא מגלה שכונתו לענין האחר ומכאן נראה לי שאם אמר עכשו כיין נסך מותר שאין רגילות הלשון לקרוא עכשיו יין של נסכים יין נסך וכן בכל הדברים כלל גדול אמרו בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ופירושו בכל מקום ובכל זמן וכן אנו למדין מכאן לכל אלו שמקדישין סתם ר"ל הריני מניח בית זה או ספרים אלו כך וכך להקדש אע"פ שסתם הקדש לבדק הבית והמקדיש לבדק הבית בזמן הזה בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו וכו' או שיחללם על מעות או על שוה פרוטה והמעות או הפרוטה הולכים לאבוד בזמן הזה אינו כן אלא סתמו לעניים וכן הסכימו בה עמי מגדולי הדור:

משנה נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים הרי עצמי קרבן ואמר לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו קונם אשתי נהנית לי ואמר לא נדרתי אלא מאשתי הראשונה שגרשתי ועל כלם אינן נשאלין להן ואם נשאלו עונשין אותן ומחמירין עליהם דברי ר' מאיר וחכמים אומרים פותחין להם פתח ממקום אחר ומלמדין אותם כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים אמר הר"ם פי' חרמו של ים רשת הציידין אמר הכתוב יגורהו בחרמו ואמר עצמי קרבן שיאמר לאדם עצמי עליך קרבן בענין שיאסר על זה הנאתו ואמר על כלן אין נשאלין להן ר"ל שלא יצטרך שישאל חכם יתיר לו לפי שהוא בלתי מחוייב זה כאשר היה תלמיד חכם אבל אם היה עם הארץ הנה אצל מה שישיבנו נשאלנו ויבקש ענין אלו הנדרים הנה לא נתיר לו ולא נעשה פתח בחרטה וזה ענין אמרו עונשין אותן ומחמירין עליהן ואם ראינו אותו כבר עבר עליו משמתינן ליה וזה ענין אמרו עונשין אותו זה כלו ליאסר עליהן זהו לדעת ר"מ ואמנם חכמים הנה הם יאמרו שנודה להם שהנדר עשוי לשמה שהסכימו עם עצמם בלתי מועיל ויעשו להם פתח מסבה אחת ויתירו נדרים ואין הלכה כרבי מאיר:

אמר המאירי נדר בחרם ר"ל ובמקום שאין חרמי כהנים שגורים בלשונם והרי הענין מונח על חרם של בדק הבית ובזו אין משתדלין עמו לפרש כלל אלא שהוא מפרש מאליו אף לאחר זמן לא נתכונתי אלא לחרמו של ים ר"ל רשת הציידים שהוא נקרא חרם גם כן וכדכתיב מצודים וחרמים ויש מפרשים חרוץ שבים מלשון האמור בעירובין מ"ז ב' חרם שבין תחומי שבת וכן נדר בקרבן ואמר לא נתכונתי אלא לקרבנות מלכים ר"ל התשורות שאדם מביא להם שאף הן קרויות קרבן כדכתיב קח נא את ברכתי ומתרגמינן תקרובתי הרי עצמי קרבן ופרשו גדולי הרבנים שהוא כאומר דמי עלי שחייב להביא דמיו אלא שלענין פסק לא יראה כן אחר שהוא מזכיר לשון קרבן ולא לשון ערך או דמים אלא שפי' הדברים הרי עצמי עליך קרבן ר"ל שאסר עצמו על חבירו בהנאה ואמר לא היה בלבי אלא בעצם שהנחתי בביתי שהוא שלי ואני קורא אותו עצמי וכן אם אמר קונם אשתי נהנית לי ואמר לא היה בלבי אלא אשתי הראשונה שכבר גרשתי שאף רגילות הלשון לקרא עדין אשתו בכל אלו ר"ל במין הזה שמשמעו לכל לשון איסור והוא אומר לא נתכונתי לכך אין נשאלין להן פירשו בגמרא אין צריכין שאלה לתלמיד חכם שמאחר שאותו הלשון מונח אף על דבר זה אינו בכלל דברים שבלב אלא שמדברי סופרים עם הארץ מיהא צריך שאלה ועל עם הארץ הוא אומר שאם נשאלין ר"ל אם בא לישאל עונשין אותו ומחמירין עליהן ופירשו בגמרא מחמירין עליהם שלא להתירם בחרטה לבד בלא פתח אף לדעת האומר שפותחין בחרטה ועונשים אותם שאם הקלו ראשם בנדרם בלא היתר פתח של חכם עונשים אותם שאין נזקקין להתירם עד שינהגו איסור כימים שנהגו היתר ואם אינם נשמעין משמתין אותם דברי רבי מאיר וחכמים אומרים שאין מחמירין כל כך שאם נהגו היתר בעצמן שנזקיק להם לנהוג איסור כאותם הימים אלא מראין להם כאלו הוא נדר גמור ונזקקין להם מיד אלא מבקשים להם פתח ומלמדין אותן שלא ינהגו קלות ראש בנדרים וגדולי המחברים פירשו שאף לתלמיד חכם גוערין בו שלא לנהוג קלות ראש לנדור דרך שחוק והתול וכן בתוספות פירשו שלדעת חכמים פותחין בהם בחרטה ופתח דקאמר פתח חרטה הוא:

ומכל מקום במין הראשון כל שפירש דבריו להקל אין צריך שאלה אף לעם הארץ שהדבר מוכיח בזה כבזה ואם באו לישאל מתירין להם בלא שום פתח וחרטה והרי בגמר בלבו פת חטים והוציא פת שעורים מותר בשניהם ונאמן על עצמו אף בעם הארץ ואינו צריך שאלה זו היא שיטתנו ומכל מקום יש מפרשין שעל כולן עם הארץ צריך שאלה ויש מוסיפין בהן אף גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים ואין הדברים נראין:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כשם שביארנו בסתם נדרים שהם להחמיר כך ספק נזירות להחמיר כיצד הרי שאמר הריני נזיר מלא הבית או מלא הקופה כלומר כשיעור שהבית או הקופה מכילים אם פירש הוא ואמר לא נתכונתי להיות נזיר לעולם אלא לזמן ארוך הרי זה נזיר שלשים אם אמר סתם נדרתי מחמירין בו ואין תולין בו בקופה המלאה קישואין ודלועין אלא רואין אותה כמלאה חרדל והרי הוא נזיר לעולם ומה שהקשו כאן על משנתנו ממה שאמרו ספק נזירות להקל כלומר שרואין אותה כמלאה דלועין רבי יהודה היא שאמרה כן בראשון של נזיר ואין הלכה כן:

המקדיש חייתו ובהמתו הרי זה הקדיש את הכוי ואע"פ שאם כתב חייתו ובהמתו לבנו לא כתב לו את הכוי כמו שהתבאר במשנת בכורים בזו מפני שהמוציא מחבירו עליו הראיה ושמא אינו לא מין חיה ולא מין בהמה וכמו שאמרו שיש בו דברים שאינו שוה לא לבהמה ולא לחיה אבל מקדיש הקדישו מספק שכל לענין איסורין לא מעייל איניש נפשיה לספיקא וכולל הוא את הכל בדבריו ויש מפרשין אותו אף בהקדיש חייתו או בהמתו: