מאירי על נדרים לא

שבועה לא אוכל לך אסור שהרי זה לשון שבועה גמור השבועה שאוכל לך והוא הדין באומר שבועה שאוכל לך אלא דאשמעינן ריבותא שאף בהשבועה אפי' אמר הא בשבועה אין אומרים שלשון שבועה הוא שאין דרך לומר בחיי שבועה אלא בין שבועה שאוכל לך בין השבועה שאוכל לך אסור שחוששין שמא שבועה בלשון נדר היא כך הוא אומר שבועה עלי מה שאוכל לך ושאלו בגמרא ממה שאמרו בשבועות שבועות שתים ולחייבו בקרבן ומלקות שבועה שאוכל ולא אכל שבועה שלא אוכל ואכל אלמא שבועה שאוכל דאכילנא משמע ואי משום דהתם קאמר שאוכל והכא קאמר שאוכל לך אין זה כלום דלך לא מעלה ולא מוריד כלל ותירץ אביי שזו של שבועות בשאין מסרבין בו לאכל אלא שאומר מאליו שבועה שאוכל דבר זה או שאוכל לך או שהיו מסרבין בו מעט והוא אומר שיאכל וכדי שיחזק דבריו כדי להפיס דעת המסרבין הוא אומר שבועה שאוכל וזו שבכאן בהפך שהיו מסרבין בו והוא אומר שאינו אוכל וכדי לסלקם מעליו הוא אומר שבועה שאוכל וודאי כוונתו לומר שבועה מה שאוכל עלי ואסור מדברי סופרים שמן התורה אין שבועה בלשון נדר וכן פסקום רוב פוסקים ואף אנו כתבנוה כן במסכת שבועות וכן כתבנו שם שכל לשון שאתה יכול לפרשו במניעת אכילה הואיל ועל ידי הפצר הוא בא אתה דנו כן אבל אם אי אתה יכול לפרשו במניעת אכילה אע"פ שבא בהפצר כגון שאמר נשבע אני שאוכל לך אתה דנו אחר הלשון ואין אומרים לשונו נתעקם אלא אם כן הוא אומר כך היה בלבי שאם יאמר כך נאמן ואין כאן שבועה שאין פיו ולבו שוין ושמא תאמר אחר שכן נשאל לו מה היה בלבו ואם תאמר שאינו כן הרי אתה בא לחייבו בשבועות בקרבן ומלקות יש מפרשים שלא נאמר להאמינו אלא לקרבן אבל למלקות לא וגדולי המחברים פירשוה אף למלקות ר"ל שאם נשבע שלא יאכל והתרו בו ואמר לא היה בלבי אלא שלא אשתה אינו לוקה אלא שאף הם פירשוה עד שיודה בעדים קודם שיאכל שעל אכילה כיון או שקבל עליו התראה ולא טען בטעות ואתה יכול לפרשה בדרך זה ומכל מקום רב אשי תירץ בסוגיא זו דשאוכל על כל פנים בשבועה דאכילנא משמע אפילו במסרבין בו ואומר שלא יאכל אלא אם כן הוא אומר שלא היה בלבו כן כמו שפירשנו ומשנתנו באומר בהדיא שבועה שאי אוכל וכי תימא מאי למימרא מהו דתימא מדלא אמר שלא אוכל אלא שאי אוכל עקום הלשון הוא ושאוכל קאמר קמ"ל דאי לאו הכי אף במסרבין בו ואומר שיאכל וקאמר שבועה שלא אוכל יש לדון בו לשון תמיהא כלומר מי קא מישתבענא דלא איכול אלא תנא פסקה כלומר התנא שנאה במוחלט ובדבר פסוק שאוכל דאכילנא ושלא אוכל דלא אכילנא כרב אשי אלא שנראין הדברים לפסוק כאביי דטעמיה מיסתבר טפי ועוד שבמקומה בשבועות הוזכר טעמו של אביי ולא של רב אשי כלל כמו שכתבנו שם:

לא שבועה לא אוכל לך אסור שהרי אתה מוציא מכללו הא מה שאוכל לך יהא עלי בשבועה ופירשו בגמרא דמתניתין רבי מאיר היא ואע"ג דלית ליה מכלל לאו הן והרי אין כאן איסור אלא מדין מכלל לאו כלומר לא יהא בשבועה מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא בשבועה אף הוא סובר כן בשבועה וכמו שאמרו במסכת שבועות כי לית ליה לרבי מאיר מכלל לאו וכו' בממונא באיסורא אית ליה אבל נדרים איסורא דאית ביה ממונא הוא אלא שאנו פוסקין בכל איסורין כחכמים ואע"פ שלענין פסק לא הוצרכנו להזכירה כאן הוצרכנו בה לבאר מה שאמר אחר כן זה חומר בשבועות מבנדרים שלא נאמר כן אלא לרבי מאיר כלומר זו שאמרו בלא שבועה לא אוכל לך שאסור מפני שדנין בשבועות מכלל לאו הן ובנדרים אמרו לא קרבן לא אוכל לך מותר מפני שאין דנין בנדרים הן מכלל לאו נמצא חומר בשבועות מבנדרים ולדעת חכמים מיהא אין כאן חומר שאף בנדרים אסור כמו שכתבנו או שמא אף לחכמים וממה שבהא קרבן תולין אותו בחיי קרבן ואינו כלום ובהא שבועה אין דנין כן ואסור ומכל מקום בגמרא שאלו בה מדקתני זה חומר וכו' אלמא נדר גמור הוא דליכא כלומר שבשבועות הדבר חמור הא מכל מקום אף בנדר איסורי סופרים מיהא איכא והא קתני בלא קרבן לא אוכל לך מותר לגמרי ומותר בלא שום איסור משמע ותירץ דאסיפא דאידך מתניתין דקנם שאני ישן קתני לה ולדברי הכל נאמרה כלומר זה שאמרו שהנדרים אינם חלים על דבר שאין בו ממש והשבועות חלות הוא חומר בשבועות מבנדרים שאף בנדרים איסורא מיהא איכא וכדקאמר רבינא לעיל בבל יחל דרבנן וזו מסייעת לדברינו שפסקנו כרבינא לאסור אף התולה נדרו בדבר שאין בו ממש באיסור סופרים אלא שהחולקים מפרשים כאן חומר מכלל דנדר הוא ומאי חומרא הכא בנדרים מותר מפני שאין כאן לשון איסור אחר שאין אתה דורש מכלל לאו הן אבל בשבועות יש בה לשון איסור הואיל ואתה דורש מכלל לאו הן ואין זה חומר ותירץ אסיפא דאידך ששניהם לשון איסור אלא שהנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש וזהו חומר השבועה ומכל מקום בקנם שאני ישן אף איסור סופרים אין בו ודברים דחוקים הם ואין לסמוך עליהם וכבר כתבנו עיקרי הדברים:

ואחר שביארנו חומר של שבועה על הנדר הוא מזכיר חומר שבנדרים על השבועות ומתחיל במצוה ר"ל שהנדר חל על דבר מצוה מה שאין כן בשבועה וטעם הדבר מפני שהשבועה הוא לשון אסור עצמו על המצוה והרי הוא משועבד לה ואין בידו להפקיע והנדר הוא שאוסר המצוה עליו והרי אין המצוה משועבדת לו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו והרי זה כמי שאין לו בליל פסח אלא מצת טבל או הקדש שאינו יכול לאכלה שהיא מצוה הבאה בעבירה ופירש הענין כיצד קנם סכה ר"ל קנם עלי סכה שאני עושה קנם עלי לולב שאני נוטל קנם עלי תפלין שאני מניח אסור ואם תאמר שיבא עשה של מצוה וידחה לאו דבל יחל מכל מקום נדר עשה ולא תעשה הוא לאו של בל יחל ועשה דכל היוצא מפיכם תעשו ואע"פ שמצות לאו ליהנות ניתנו לא נאמר כן אלא במה שלא נאסר מחמת ההקדש או הנדר אלא הנאת הדבר כגון הנאת סכה עלי והרי אין בישיבתה הנאת הגוף אלא הנאת קיום המצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו אבל זה אסר על עצמו עיקר הענין ר"ל נטילת הלולב והנחת התפילין וישיבת הסכה בין בהנאה בין שלא בהנאה ומכאן למדו בתוספות שאפילו בקנם עלי צרור שאזרוק לים כן אע"פ שאינו ענין של הנאה כלל אלא שאין הדברים נראין כן אלא בדבר שיש בו איזה צד תועלת או הנאה אם של מצוה אם של צד אחר ובשבועות כגון שבועה שלא אשב בסכה שבועה שלא אטול לולב שבועה שלא אניח תפלין מותר ואע"פ שאף בשבועה חלה בכולל כמו שפרשנו בשבועות אף אלו פרטי מצוה הם שאם לא שהוא מכוין לסכת החג היה נשבע שלא לישב בצל ואלמלא שמתכוין ללולב של מצוה לא היה מזכיר בו לשון נטילה וכן שלא היה מזכיר שם לולב אלא דיקלא בעלמא אלא שלשם מצוה הוא מכוין ודבר מענינו שמזכיר בה תפלין ואינו דומה לשבועה שלא אוכל מצה שאסור במצת הפסח מתורת כולל שהמצה נזכרת בלשון תמיד בלא מצת הפסח וכמו שאמרו שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ או מצה מה שאין כן בסכה ולולב שכל שאדם מזכיר סכה בשל רשות או מזכיר צל בעלמא או סכה בשם לווי ר"ל של רקב"ש וגנב"ך וכן בלולב דיקלא או הוצא ואם לבך נוקפך להיות סכה שם כולל אתה מפרש משנתנו במזכיר בפרוש של מצוה הא בכולל אף בשבועה חלה אע"פ שיש קצת חולקים כמו שביררנו בשבועות:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא: