מאירי על נדרים קפא

כבר ביארנו שמשנתנו ר"ל טמאה אני לך למשנה ראשונה אי אפשר לפרשה אלא באשת כהן ובטענת אונס שאילו טענה שזינתה ברצון ודאי אבדה כתובתה ולמדת שכל שאמרה שזינתה לרצון איבדה כתובתה על פי עצמה שאין אומרין לענין ממון אין אדם משים עצמו רשע ואפילו למשנה אחרונה שהיא מותרת לו מחשש שמא עיניה נתנה באחר יש אומרים שאחר שמודה שזינתה ברצון איבדה כתובתה ואין אומרין אחר שאתה מתירה לעצמך יש לה כתובה אלא פלגינן דיבורא ונאמנת להפסד כתובה ולא ליאסר לבעלה:

האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת ואין אומרים שמא עיניה נתנה באחר שמאחר שאף הבעל יודע בכך חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ואי לאו דקושטא הוא לא הות אמרה ומכאן יצא לומר בהרבה מקומות בתלמוד דרב המנונא קאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת משום דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וכן הלכה שהרי בכל התלמוד מקשין ממנה ר"ל וליהמנה מדרב המנונא אלמא דהלכתא היא ודעת רוב מפרשים להאמינה אף ליטול כתובה ואף גדולי המחברים כתבוה כן בהלכות אישות פרק ששה עשר אלא שגדולי המפרשים כתבו בהגהותיהם שלא האמינוה לא לינשא לכתחלה ולא ליטול כתובתה אלא שאם נתקדשה לאחר חוששין לה או שאם נשאת לא תצא וכן כתבו בתוספות שבמקום קטטה אינה נאמנת וכבר הארכנו בדבר זה בשני של כתובות בסוף סוגיית המשנה הרביעית:

יראה מכאן שאם טענה עליו בדבר שאף הוא יודע כמוה ר"ל שאמרה אינו נזקק עמי כלל או שאינו יכול נאמנת מכח חזקה זו ר"ל אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ויוציא ויתן כתובה כל שלא במקום קטטה וכן כתבוה בתוספות ולא עוד אלא שחזרו וכתבו שלא סוף דבר בבאה מחמת טענה ר"ל בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה אלא אף כשאינה באה מחמת טענה ומפני שאינה מקיים בה מצוה עונה וכמו שאמרו גדולה מזו באומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה ומכל מקום הם כתבו דדוקא בשאומרת כן ואינה תובעת כתבתה אבל אם צווחת על הגירושין ועל הכתובה אינה נאמנת והוא הדין באומרת גירשתני אם תובעת כתובתה ועל הדרך שאמרו ביבמות האשה שאמרה מת בעלי נאמנת מת בעלי תנו לי כתובתי אינה נאמנת אף לינשא וצריכה להביא ראיה לדבריה אלא שגדולי עולם חולקין בה לומר שבמת בעלה אין טעם והיתר אלא משום עגון אבל בתובעת כתובה אינה קפדה על העגון אלא על הכתובה אבל בזו משום חזקה היא שאינה מעיזה ואין הזכרת כתובה מעלה או מוריד בה וכן עיקר:

וכל שאמרו שיוציא ויתן כתובה דוקא עיקר כתובה ואין צריך לומר נדונייא אבל תוספת לא שהרי שאלו בה בפרק אע"פ אם חבת חופה קונה או חבת ביאה ונשארה בתיקו והמוציא מחבירו עליו הראיה ואף זו אין כאן חבת ביאה ואפילו הערה בה והעראה כביאה לענין דיני נפשות מכל מקום חיבת ביאה מיהא אין כאן ואף מה שהכניסה בנדוניא אינה גובה אלא שוה בשוה אבל מה שרגילין לכתוב בה יותר ממה שהכניסה דינו כדין תוספת ואינה נוטלת:

זה שביארנו שכל שטענה עליו בדבר שאף הוא יודע כמוה נאמנת יש שואלין בה ממה שאמרו ביבמות בדברים שבינו לבינה היא נאמנת הואיל והבעל אינו יודע הא במה שאף הוא יודע ומכחישה אינה נאמנת וכבר רמזנו למעלה תירוץ קושיא זו והוא שבזו היא צווחת להתגרש וכל שהיא יודעת ולא הוא חוששין שמא עיניה נתנה באחר אבל כל שאף הוא יודע נאמנת מכח חזקה אין אשה מעיזה וכו' אבל אותה שביבמות הוא בא לגרשה מפני שאינה בת בנים וכשהיא טוענת דמיניה הוא והוא יודע ומכחישה אינה נאמנת דאין כאן חזקה הואיל ואיהו מפיק לה אבל אי איהי קים לה והוא לא קים ליה היאך יהא הוא נאמן לערער עליה במאי דלא קים ליה: