מאירי על נדרים קסב

האשה שנדרה קונם שאני עושה לפיו של אבא או לפיו של אביך או אחיך הואיל ואינה משועבדת לו בכך נדרה קיים ואינו יכול להפר שהרי אין כאן עינוי נפש וכן אין כאן דברים שבינו לבינה וכן אם נדרה שלא ליתן תבן לפני בהמתו העומדת לרכיבה או לפני בקרו אינו יכול להפר שהרי אין כאן עינוי וכן אין כאן דברים שבינו לבינה ונדרה קיים שהרי אינה משועבדת לו בכך כל שהכניסה שפחה אחת לדעתנו כמו שכתבנו בפרק אע"פ ולדעת האומרים שם שלא נפטרה בכך אלא בישיבת קתדרא אתה מפרשה בשהכניסה ארבע:

שלא אכחול ושלא אפקוס לדעת רבי יוסי יפר משום דברים שבינו לבינה אבל לא משום עינוי נפש שמניעת הכיחול והפיקוס אין בו ניוול שתצטער בו כמו שביארנו ברחיצה וקשוט אבל לדעת חכמים שהלכה כדבריהם מיפר בהם אף משום עינוי נפש כדין האמור ברחיצה וקשוט:

שלא אציע מטתך ושלא אמזוג לך את הכוס ושלא ארחץ פניך ידיך ורגליך הרי היא משועבדת לו בהן אפילו הכניסה לו כמה שפחות ואינו צריך להפר שאף לכשיגרשנה אין הנדר חל בה שתאסר מתוכו להחזירה שלא אמרו כן אלא במעשי ידיה שהקונם חל על העתיד מצד שהגוף קדוש מעכשו שהקונמות מאחר שאין להם פדיון כקדושת הגוף הן והרי היא כמקדשת היד שהפעולה עתידה לצאת ממנה אלא שבעודה תחתיו אין ההקדש מפקיע שחכמים עשו חזוק לשעבוד הבעל אבל באלו אין הנדר חל בהם על העתיד ואינו צריך הפרה כלל:

נדרה שלא תשמש מטתה אם אמרה הנאת תשמישי עליך אינו כלום ואינו צריך להפר שהרי משועבדת היא לו ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו אבל אם אמרה הנאת תשמישך עלי הנדר נדר שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ומתוך כך צריך להפר ומכל מקום אינו מיפר לה מצד עינוי נפש עד שתהא הפרתו מועלת לכשימות או תתגרש אלא מצד דברים שבינו לבינה וכמו שאמרו נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא נטולה מן היהודים אלמא שאין מפר אלא לעצמו כך היא שיטתנו וכן פסקוה גדולי המחברים ואע"פ שאמרו בסוגיא זו שמשנת נטולה אני רבי יוסי היא הא לרבנן עדין השאלה במקומה ולא הובררה מכל מקום הואיל ולא הובררה מחמירין בה ומכל מקום יש חולקין לומר שמיפר לה אף משום עינוי נפש וממה שאמר שמואל בסמוך כל נדרים אדם מיפר לאשתו חוץ מהנאתי על פלני ופי' הדברים ר"ל כל נדרים אדם מיפר לה מתורת עינוי נפש אלמא לדעת חכמים כל הדברים בכלל עינוי נפש שפעמים שרוצה בהם ומצטערת בהם אלא שבתוספות פירשוה כל נדרים שיש בהם עינוי נפש ואיני מבין שאם כן למה הוצרך לומר חוץ מהנאתי על פלני הרי ודאי זו אין בה עינוי נפש ושמא פירושה אע"פ שפעמים מצטערת על זה הואיל ואין זה עינוי הגוף אע"פ שלפעמים תוהה ומצטערת על שלא עברה על מדותיה אינו מפר לה:

כבר ביארנו שאפילו חכם אינו מתיר לעצמו שנאמר לא יחל דברו ומה שאמרו ושרא לנפשיה פירושו שמצא לעצמו פתח שעליו התירו את נדרו ואף במשניות של נגעים שנינו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ומכל מקום שם אמרו רבי יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים ובתלמוד המערב שנו אותה בלשון חכמים והוא ששנו שם נדרה אשה ושמע בעלה ולא הפר פשיטא שאינו מיפר לה לענין הבעל ר"ל אחר שעבר יומו מהו שיתיר לה לענין הזקן ר"ל שיתיר לה בתורת חכם ושאל בה מה אנן קיימין אם בדברים שבינו לבינה נדרי עצמו הן כלומר ואין אדם מתיר לעצמו אלא כי אנן קיימין בנדרים שבינה לבין אחרים ולאו רבי יהודה תני אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים כלומר ורבנן פליגי עליה והלכה כרבים והשיב רבי חייא תני לה בשם חכמים ומכאן פסקו גדולי הדורות שהלכה כן ר"ל שאינו מתיר נדרי אשתו אף מתורת חכם ואף בנדר שבינה לבין אחרים ומשום דאשתו כגופו דמי ואין אדם מתיר נדרי עצמו ומכל מקום במעשה דביתהו דרבינא הנזכר בפרק ראשון יראה שהבעל מתיר מתורת חכם ושלא כרבי יהודה וכן נראה עיקר ואע"פ שבתלמוד המערב שנאוה בלשון חכמים אין סומכין עליו במקום תלמוד שלנו וכל שכן שאותו ששנאה בלשון יחיד יחידאה הוא וקצת רבני צרפת מכריעים לומר שהבעל אף כשהוא מומחה אינו מתיר ביחיד אבל מכל מקום מצטרף הוא לשלשה וממה שאמרו כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו ואמרו שם במאי אילימא בתלתא ומי חשידי וכו' והעמידוה ביחיד מומחה אלא שעיקר הדברים שעל כל פנים הוא מתיר מתורת חכם:

בתלמוד המערב שבפרק השותפין אמרו קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם כלומר שהרי נוגע הוא בדבר והרי הוא בהיתרו כמתיר נדר של עצמו אחר שהוא ניתר בהנאת המדיר מצד היתרו קונם הנאת בני עירי עלי נשאל לזקן שיש שם ויראה לי שאפילו אמר בפרט הנאת פלני עלי יכול אותו פלני ליזקק לו ומכל מקום חזרו ואמרו שם אית תנייה תני אפי' בקמייתא נשאל שאין אלו כמיפר נדרי עצמו ר"ל הואיל ונדר בכלל בני העיר אין אומרין שהזקן נוגע בדבר ומכל מקום יראה שאף לדעת זו אם נדר על הזקן בפרט ר"ל שאמר לו הנאתי עליך אין אותו המודר יכול ליזקק לו ובתוספתא אמרו הנודר מן העיר ונשאל לחכם שבעיר אינו חושש שמא נשאל על פי עצמו הנודר מישראל ונשאל לחכם שבישראל אינו חושש שמא נשאל על פי עצמו כלומר ויכול להזקק להתירו ומעתה מי שאסר הנייתו על כל העולם ניתר על ידי זקן או ג' הדיוטות ואע"פ שיש פוסקין כדעת ראשון סומכין מכאן בהסכמת הצבור אע"פ שהם בארור שבו שבועה ובו נדוי שמתירין אף על ידי זקן שבעיר וכל שכן קהל שהחרימו שלא לעשות כך תוך זמן פלני בקנם נידוי או מלקות ועברו קצתם עליה עד שרבו המכשולות שאם הם בתוך זמן ההסכמה יכולין לבטלה כלומר לעקרה למפרע כאלו הוא היתר החכם ויפקעו כל העונשין ואם כבר עבר זמן ההסכמה רשאים לישאל עליה בפתח כגון אלו ידעו שהמכשולות רבים על ידה כל כך לא נסכמו לנדות את הצבור ולהחרים כך ונשאלין אף ידי בני עירם מאותם שלא נכשלו ויפקעו כל העונשין מאליהם:

דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אין אדם רשאי לנהוג בהם היתר לפניהם כדי לבטלם ממנהגם שמאחר שידעו בהיתר והם נוהגים בהם איסור הרי הם כעין מי שקבלה בנדר וכתיב לא יחל דברו: