מאירי על נדרים קכא

שנת היובל שהיא שנת חמישים שאלו בה בסוגיא זו אם היא משבוע שעברה או משבוע הנכנסת והדבר ידוע ששנת היובל סמוכה היא לשמטה שהרי שנת מ"ט היתה שמטה ושנת חמישים יובל ושתיהן אסורות בעבודה ומתוך כך בא לשאול בענין נדרים אם היה באמצע היובל ונדר ביין כל היובל או יובל זה אם שנת חמישים בכלל האסור אם לאו הא ביובל אחד ודאי אסור חמישים שנה וכך יובל סתם מתורת ספק ולשיטה זו אנו גורסין בה איבעיא להו יין שאני טועם יובל זה וכן כתבוה גאוני ספרד בפירושיהם ויש גורסין יין שאני טועם יובל ר"ל שאף ביובל סתם שאלוה ואינו נראה אלא כפי' הראשון וכן אם היה עומד בשנת היובל ואמר יובל זה אם הוא מזמן שעבר שלא ליאסר אלא באותה שנה או אם משל הבא וליאסר כל שנים הבאים ליובל הבא:

והביאוה ממה שנחלקו ר' יהודה ורבנן שחכמים אומרים שאין היובל עולה למנין שבוע כלל אלא מחמישים ואחת מתחילין למנות שני השבוע הבאה שש שנים לחולין ושביעית לשמטה שהיא שנת חמישים ושבע הלכך שנת חמישים כלפני חמישים שהרי אחריה מתחילין למנות שנה ראשונה לשמטה הבאה ואם נדר ליובל זו נאסר בו ואם היה בשנת היובל לא נאסר אלא אותה שנה וזהו שאמרו שנת חמישים ולא אמר חמישים ואחת כלומר לתשלום חמישים לשנים שעבר אתה מונה אותה למנין השנים הבאים שהם היובל הבא שאינו נמנה בהם כלל ור' יהודה אומר שנת היובל עולה למנין ובחמישים ושש שמטה ונמצא לדעתו שהיא כלאחר חמישים וכל שנדר באמצע היובל ליובל זה מותר בו ואם נדר ביובל עצמה נאסר כל חמישים הבאים עד תחלת היובל האחר והלכה כחכמים:

ולענין ביאור שאלו לו לר' יהודה אם היובל עולה למנין שבוע נמצא בשבע שנים של שמטה ראשונה הבאה שתי שנים קדושות ראשונה ושביעית ונמצא שאין שם אלא חמש שנים לעבודה והרי כתיב... הסמוכה ליובל וקרא סתמא קאמר אף בשמטה הסמוכה ליובל והשיבם ואף לדבריכם מה שאמרה תורה ועשת את התבואה לשלש השנים כלומר שתבואת שנה ששית תספיק לעצמה ולשביעית ולשמינית עד שיגיעו ימי קצירה הרי אי אפשר להעמידה לא לדידי ולא לדידכו בשמטה הסמוכה ליובל שהרי על כל פנים שנה ששית שהיא שנת מ"ח צריך שתספיק לעצמה ולשנת מ"ט שהיא שמטה ולשנת היובל ולשנת חמשים ואחת עד שעת קצירה אלא איכא לאוקמה בשאר שני שבוע ולא בשמטה הסמוכה ליובל ואף בזו כן ואע"פ שבדין השיבם מכל מקום הלכה כחכמים כמו שביארנו ודינו כשלפניו:

המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון והוא שאמר עד הפסח אסור עד שיגיע עד שיהא אסור עד שיצא עד לפני הפסח ר' מאיר אומר עד שיגיע ר' יוסי אומר עד שיצא עד הקציר עד הבציר עד המסיק אינו אסור אלא עד שיגיע זה הכלל כל שזמנו קבוע ואמר עד שיגיע אסור עד שיגיע עד שיהא אסור עד שיצא וכל שאין זמנו קבוע בין שאמר עד שיהא ובין שאמר עד שיגיע אינו אסור אלא עד שיגיע עד הקיץ עד שיהא הקיץ עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות עד שיעבור הקיץ עד שיקפלו המקצועות עד הקציר עד שיתחילו העם לקצור קציר חטים אבל לא קציר שעורים הכל לפי מקום נדרו אם היה בהר בהר ואם היה בבקעה בבקעה אמר הר"ם פי' קציר קציר חטים בציר בציר הענבים מסיק לקיטת הזתים והלכה כר' יוסי עד הקיץ שם הקיץ אבל היה זה השם מפורסם אצלם על זמן בשול התאנים ובעת שיתחילו לאכלם וכן בארו כלכלות ירצו בו סלי תאנים ומקצעות הם המחצלות אשר ישליכו עליהם התאנים לנגבם וליבשם ואמר עד שיקפלו רוב המקצועות ר"ל עד שישלימו האנשים ללקטם ויסירו המחצלות ממקומם ואמר אם היה בהר בהר ענינו אם נדר בהר שישמור עת הקציר ועת הבציר בהר אע"פ שהוא ירד לבקעה וכן אם היה בבקעה בשעת הנדר אמנם ישמר זה הזמן בבקעה ועל זה הוא ההקש בכל הנדרים:

אמר המאירי עד הפסח ר"ל שנדר מאי זה דבר עד הפסח אסור עד שיגיע ומותר כשיגיע שכך הוא לשון בני אדם עד ולא עד בכלל אמר עד שיהא הפסח אסור עד שיצא כל הפסח שלשון זה משמע כל שיהא פסח אמר עד פני הפסח ר' מאיר אומר עד שיגיע שאין אדם מוריד עצמו לספיקות וודאי דעתו לכשיגיע ופני הפסח קמי פסחא הוא ור' יוסי אומר עד שיצא מחית איניש נפשיה לספיקא ושמא מתכוין לפני שעה אחרונה כלומר עד דמפני פסחא והלכה כר' מאיר ובגמרא נהפכו הדברים דר' מאיר לר' יוסי ודר' יוסי לר' מאיר לענין מה שנהפכו הדברים הלכה כר' יוסי ונמצא פסק משנתנו בין עד הפסח בין עד פני הפסח פירושו עד שיגיע עד שיהא הפסח פירושו עד שיצא ומה שחלק ר' יהודה למטה לומר שאף בעד שיהא פסח אינו אסור אלא עד ליל הפסח שלא נתכון אלא עד שדרך בני אדם לשתות אע"ג דמסתבר טעמיה אין הלכה כמותו ודוקא בפסח שזמנו קבוע שידוע שהן שבעה ימים וכן בסכות שמנה ימים וכמו שאמרו בתלמוד המערב בקונם יין שאני טועם בחג אסור ביום טוב האחרון אבל עד הקציר ר"ל של חטים כמו שיתבאר בסמוך או עד בציר ר"ל של ענבים או עד המסיק ר"ל זמן חביטת הזתים אפילו בעד שיהא אינו אסור אלא עד שיגיע והוא שאמרו סתם עד הקציר עד הבציר עד המסיק עד שיגיע ר"ל אפילו בעד שיהא והוא שסמך לה זה הכלל כל שזמנו קבוע ר"ל כמה הוא נמשך כל שאמר עד שיהא אסור עד שיצא וכל שאין זמנו קבוע ר"ל כגון קיץ וקציר ובציר ומסיק שאין זמנם שוה ואיכא חרפי ואפלי וכן פעמים רוב תבואות נמשך הרבה אפילו אמר עד שיהא אינו אסור אלא עד שיגיע כך פרשוה גדולי הרבנים וכן עיקר:

ומכל מקום יש מפרשים שאף קיץ וקציר ובציר ומסיק כל שאמר עד שיהא אסור עד שיצא ועד הקציר וחבריו דוקא כל שלא אמר עד שיהא הוא דקאמר עד שיגיע וכללא דבתר הכי מה שאמר בו כל שאין זמנו קבוע אפילו בעד שיהא אינו אסור אלא עד שיגיע לאו אקציר ובציר קאי דהני הואיל ומשנה לשנה הן באין זמן קבוע הוא ואין ענין זמן קבוע אצלם על המשך הזמן אלא על קביעות הזמן ר"ל להיותם זמן ידוע ואין זמנו קבוע פירושו באומר עד שילך פלוני למקום פלוני שאין כאן זמן קבוע וכן כל כיוצא בזה שאין שם זמן קבוע ובתוספות מוחים בפירוש זה ממה שאמרו בסמוך עד הקיץ או עד שיהא הקיץ עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות ר"ל שהקיץ היה מונח אצלם על זמן בשול התאנים ולימד שאין בהם זמן שיגיע משיתחילו העם לאכלם שאכילתם אינה קרויה קיץ אלא עד שיתחילו העם להכניס תאיניהם בכלכלות אלמא משיגיע הקיץ הותר אף בעד שיהא אלמא כאין זמנו קבוע הוא נידון אלא עיקר הדברים כמו שפירשנו תחלה:

ואם אמר עד שיעבור הקיץ זמנו עד שיקפלו המקצועות ופרשו בגמרא רוב המקצועות ר"ל שכבר נתיבשו התאנים והכניסום וקפלו המחצלאות שנתיבשו עליהם ומקצועות פירושו מחצלות וגדולי הרבנים פירשו במקצועות אלו פירוש אחר וזה עיקר ודברים אלו כלם צריך שתדון בהם לפי המקום ולפי הזמן אלא שהמשנה ענינה לפי זמנם ולפי מקומותיהם:

ואמר אחר כן שאם אמר עד הקציר והוא במקום שיש בה קציר חטים וקציר שעורים אין סתם קציר אלא לשל חטים ולא לשל שעורים ואמר אחר כן הכל לפי מקום נדרו והוא שביארנו שדבר זה במקום שיש קציר חטים וקציר שעורים אבל מקומות שרוב קציריהם שעורים הולכין אחר קציר שעורים וכן שאם היה בשעת הנדר בהר שזמן הקציר שבו מתאחר הולכין אחר קציר של הר אע"פ שהוא עכשו בבקעה ואם היה בבקעה שזמן קציר שבו ממהר הולכין אחריו וכן כל כיוצא בזה והוא שאמרו בגמרא הנודר מן הקיץ בגליל וירד לעמקים אע"פ שהגיע הקיץ בעמקים אסור עד שיגיע הקיץ בגליל:

ובתלמוד המערב נסתפקו בעד שיהא משתה בנו אם הוא כמו שזמנו קבוע ועד שיגיע אם כאין זמנו קבוע ועד שיצא ולא הובררה שם וגדולי הדור מחמירין בה אלא שנראין הדברים לדעתי להקל שלא נתכון זה אלא שלא לשמוח עד אותו זמן שראוי לו לשמוח ואע"פ שעד שיהא הפסח אומרין עד שיצא בזו שמחתו תלויה בעניני עצמו בפרט ומתכוין הוא לשמוח בחתנת בנו מה שאין כן בפסח שהשמחה לכל היא ולענין ביאור מיהא נראה משם כפירוש שני שפירשנו באין זמנו קבוע ר"ל שהרי יכול לדחות את הזמן שאם בהמשך הזמן הרי זמנו קבוע וכן לא התבאר במשנה זו עד פרס הפסח עד שיגיע זמן פרס הפסח עד שיהא פירושו עד שיצא ר"ל שעה הסמוכה לפסח וכן נראה בתלמוד המערב:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: