מאירי על נזיר פד

זה שביארנו במשנתנו שאם נטמא הרבה פעמים והתרו בו על כל אחת מהן חייב על כל אחת ואחת פירושו בשניטמא ופירש ואחר כן חוזר ומיטמא הן במגע הן במשא הן באהל ואף על פי שהן טומאה וטומאה ואינן אלא שם אחד והיה לנו לומר שמאחר שהוא טמא אינו חייב על טומאה אחרת אינו כן אלא חייב על כל אחת ואחת ומ"מ טומאה בחיבורין ר"ל אם בעוד שהוא נוגע במת זה מוסיף ונוגע במת אחר ומתרין בו אינו חייב אלא אחת הואיל וטומאה ראשונה עדין בידו שכל שהוא שם אחד אין צ"ל בזה אחר זה שאינו לוקה על השניה שהרי טומאה בידו ואינו מוסיף כלום אלא אף בבת אחת אינו חייב אף על פי שהתרו בו בשתיהן אבל טומאה וביאה שהם שני שמות אחת מלא יבא ואחת מלא יטמא אם הטומאה והביאה כאחת והתרו בו על שתיהן חייב שתים אבל כל שקדמה האחת והוא בחיבורין ר"ל שקודם שפירש הימנה נכשל בחברתה אינו חייב אלא אחת כיצד נכנס לבית כשהוא גוסס ושהה שם עד שמת ובשעה התכופה למיתה בודאי מתרין בו לצאת ושלא ליטמא במת באהל ונמצאו טומאה וביאה באין כאחת ולוקה שתים וכן אם נכנס באהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חברו בשליחותו ופירע את המעזיבה ומתרין בו שלא להניחו לעשות כן משום ביאה באהל המת ומשום טומאה באהל המת ולא קבל שנמצאו טומאה וביאה באין כאחת שאם שלא מדעתו אין כאן משום לא יבא שאין התראת ביאה אלא מקודם הביאה וכן אם נכנס באהל המת בשוגג ומתרין בו לצאת אין כאן בלא יבא אבל אם נכנס כדרכו אינו חייב אלא אחת שמשעה שנכנס חוטמו או אצבעות רגליו נטמא ומשום ביאה לא איחייב אלא בביאת כלו והרי מחולל ועומד הוא ואינו חייב אלא אחת אף בהתראת טומאה וביאה הואיל ויש בה חבורין ר"ל שאין הפסק בין הטומאה והביאה וכל שכן אם הכניס ידו תחלה ואחר כך נכנס שהרי נטמא בשעת הכנסת היד ומשום ביאה לא איחייב אלא בביאת כלו וכל זה שכתבנו לדעת רב יוסף אבל לדעת רבה כל טומאה וטומאה אף לאחר שפירש וחזר ונגע אינו חייב אלא אחת הואיל ומחולל ועומד הוא באותו השם בעצמו ר"ל בלאו דלא יטמא ומתני' דהיה מטמא וכו' שחייב על כל אחת ואחת ענינה בטומאה וביאה הן כאחת הן זו לאחר שפירש מזו שהרי מ"מ לא הותרה מאותו השם וגדולי המפרשים בהגהותיהם פסקו כדעת רבה ומשום דרבה ורב יוסף הלכה כרבה ומ"מ סתם משנתנו אינו מוכיח כן שהרי משנתנו סתם נאמרה בלשון טומאה וטומאה ואם מפני שהוא מחלקת רבה ורב יוסף הרי אינם חלוקים על דעת עצמם אלא אליבא דרב הונא ואין סתירה מזה כלל ומתוך כך נראה לפסוק כרב יוסף וכן פסקוה גדולי המחברים ואף חכמי התוספות נסמכים בה:

הכהנים אין בהם חלוק בין טומאה לביאה וכל שניטמא הן במגע הן בביאה באהל הן במשא ופירש וחזר ונגע חייב על כל אחת ואחת ואם היה נוגע ולא פירש או שהיה עומד בבית הקברות ונגע במתים אחרים אפילו התרו בו כמה אינו לוקה אלא אחת בין בטומאה וטומאה בין בטומאה וביאה בין בבת אחת בין בקדימה אחת לחברתה ר"ל שלא פירש בנתים ומ"מ כהן גדול יש בו שני שמות אלו ר"ל טומאה וביאה שהרי נאמר בו לא יבא ולא יטמא ואף עיקר סוגיא זו על כהן גדול נאמרה אלא שהוא הדין לנזיר ששניהם שוין בטומאה שלא ליטמא אף לקרובים וכמו שאמרו והושיטו לו מתו ומת אחר ר"ל מתו או מת אחר שמתו ר"ל קרובו ומת אחר שניהם שוים בו וכל שטומאה וביאה באין כאחת או פירש בנתים לוקה שתים אם התרו בו על כל אחת ואחת הא כל שקדמה טומאה ולא פירש בנתים אינו לוקה אלא אחת על הדרך שביארנו בנזיר ואף בזו חלקו בה גדולי המגיהים כדרך שחלקו בנזיר ואין דבריהם נראין כמו שכתבנו:

טומאה בחבורין שהזכרנו פירושו שבעוד שנוגע במת נוגע במת אחר ויש טומאה בחבורין נאמרת בצד אחרת והוא שאם נגע זה במת ופירש ונגע בכלים נעשו הכלים ראשונים אבל אם כשהוא נוגע עדין במת נוגע בכלים נטמאו הכלים טומאת שבעה מדברי סופרים כאלו נגעו במת עצמו ודוקא לתרומה וקדשים שלא יהא כשר באכילתם עד שיעברו שבעה אבל לנזיר ועושה פסח אין להם בזו אלא טומאת ערב שלא העמידו דבריהם בפסח הואיל ויש כרת במניעתו כשהוא טהור ולא בנזיר שהקלו בו לרוב צערו שהוא אסור בכל מין היין והוא דומה לאדם שנגע בו בעודו נוגע במת ואף אנו גורסין בסוגיא זו כאן בחבורי אדם בכלים כאן בחבורי אדם במת ולענין ביאור זה שתירץ רב יוסף כאן בחבורין כאן שלא בחבורין כלומר שכל שהוא נוגע במת ומוסיף טומאה במת אחר טומאה אחת היא אבל שלא בחבורין ר"ל אחר שפירש חייב כלומר ואף כהן בבית הקברות שנגע במת חייב דלאו חבורין הוא הואיל ואינו נוגע במת גופו זו מיהא אינה אלא עמידתו בבית הקברות חיבורין הוא לענין פסק כמו שביארנו ומה שהקשה לו אחר כן וטומאה בחיבורין דאוריתא היא הוא שהיה סבור עליו מאחר שהיה אומר שטומאה בחבורין טומאה אחת היא שאף אחר הנוגע בו בעודו מחובר למת תהא נידונית כטומאה אחת להיות הנוגע בו טמא שבעה מן התורה כנוגע במת עצמו ותירץ לו שלא על אותה טומאת חבורין הוא עסוק לדונה כטומאה אחת אלא דבריו של רבי יצחק בטומאה של אדם בכלים והוא הדין לאדם באדם ודבריו של רב יוסף באדם במת ר"ל כהן גדול או נזיר שנוגעים במת שני בעוד שנוגעים בראשון ויש גורסין כאן באדם בכלים כאן באדם באדם כלומר שבאדם הנוגע בנוגע בעודו מחובר למת טמא שבעה מן התורה דחדא טומאה היא ומ"מ אפשר לאמרה לענין פירוש אבל לענין פסק אינה אלא דוקא מדרבנן ואף בזו דוקא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא כמו שביארנו בשני של ע"ז ומתוך כך נראה כפי' ראשון:

כל שביארנו בכהן שנטמא שכל שלא פירש אינו חייב על טומאה שניה הן שהיה נוגע במת הן שהיה בבית הקברות לא נאמר אלא לענין מלקות אבל מ"מ איסורא איכא שהרי אמרו לה יטמא ולא לאחרים עמה ר"ל אף בעודו נוגע בקרוביו ומ"מ יש אומרים דוקא שנוגע באחר שלא לצורך מתו אלא לצורך האחר אבל כל שנתעסק במתו ואי אפשר לו שלא בטומאת אחרים כגון שצריך ליכנס לבית הקברות לצורך מתו נכנס ובלבד כשהוא נוגע במתו שלא יהא קרוי פורש ואף בשעה הסמוכה לקבורה הצריכו קצת גאונים שיצא עם מתו עד מקום שאין שם טומאה ויתעכב לשם עד שיקבר ואחרים יוליכו את המת עד הקבר ויקברוהו והוא יתעכב לשם במקום שאין שם טומאה ומ"מ בצרפת הסכימו שזו אינה אלא חוכא וטלולא ומה ענין שיכנס ויצטרך לצאת אחר כן בנגיעת המת ומ"מ אין כאן תמה שאף על פי שאחרים קוברים אותו כל לכבודו ולהספדו מותר ליטמא וכדי שלא יטמא שלא בנגיעתו אחר שנתקן הכל ואין שם אלא קבורה יצא בנגיעה ויתעכב במקום שאין שם טומאה עד שיקברוהו ומ"מ בתוספות העידו על חכמיהם שנמנו עליה וגמרו שאין לו ליכנס כלל ואם נכנס אם אינו נאחז בארון לוקה ואם נאחז בארון איסורא מיהא איכא ואף הם פקפקו בחזרה למלקות הואיל ופירש ואין תקנה בדבר אלא אם כן קוברו בקבר יחידי או בקצה בית הקברות וכל שכן שאחר שקברו אין לו לחזור לבכות ולספוד שאין זה צורך המת כלל אחר שנקבר ואף גדולי המחברים כתבו שצריך לקברו בסוף בית הקברות שלא יטמא אחר קבורת מתו ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שהכהנים בזמן הזה טמאים הם ואין להם מלקות בשום טומאה אלא שהאיסור במקומו והוא שאמרו קברו את המת וחזרו ולפניהם ב' דרכים אחת טמאה ואחת טהורה באין בטמאה בא עמהם ר"ל אותו כהן אבל בא עמהם בטומאה מפני כבודם שלא יטריח ואף זו דוקא בטומאת סופרים כגון בית הפרס אלמא שאלמלא הכבוד אסור הוה בכך ומ"מ אני מצטרף לדעת אחרת שלא נאמרה בשום מקום אלא במתכוין ליטמא מתחלה כגון שכבר נקבר מתו ויצא לו מבית הקברות ולא היה לו לחזור בטמאה אלא משום כבוד צבור אבל כל שהולך עם מתו וראוי לו ליטמא בו וניטמא בו נכנס עמו בבית הקברות אף בלא נגיעה ויכול לחזור שלא אמרה תורה להטמא ולטרוח ולקבור בקבר יחידי או לחזור בשידה תיבה ומגדל אלא כיון שנכנס בהיתר אף חזרתו מותרת בלא נגיעה אלא שראוי לומר שיצא תכף שנקבר שלא ישהא שם וכן הדבר נראה לי ברור: