מאירי על נזיר מח

כבר ביארנו במקומו שהבעל שרצה שתאכל אשתו לעצמה ויפסוק לה מזונותיה כראוי על הדרך שביארנו במקומו שהוא רשאי ובלבד שיאכל עמה מלילי שבת ללילי שבת כל שהותירה המותר לבעלה ומ"מ יראה מסוגיא זו שלא נאמר כן אלא שהיא אכלה בכדי הראוי לכדי שביעה אבל אם היא פוחתת באכילתה כדי לקמץ לעצמה רשאה היא בכך והוא שלה וזהו שאמרו כאן שקימצה מעיסתה וכן כתבוה בתוספות:

האיש מדיר את בנו בנזיר ר"ל שיאמר בעודו קטן הרי אתה נזיר או הרי פלוני בני נזיר וכל שלא מיחה בכך הוא או קרוביו הרי הוא נזיר ובמחאתם מ"מ אינו נזיר ודינין אלו עם דין הקרבנות המופרשים לנזירותו אם נתבטל נזירותו מצד המחאה יתבאר למטה במשנה הששית:

המפריש מעות לנזירותו ועדיין הם סתומים לא נהנין ולא מועלין שמאחר שלא פירש כלם ראויים להביא בהם שלמים ר"ל שיכול לימלך ולהביא מכלם בהמה יפה לשלמים ואין מעילה בשלמים ופירשו בתוספות שאמר לנזירותו שמשמעו לאחד מקרבנות נזירותו ומתוך כך ראוי להביא מכלן שלמים אבל אם אמר לקרבנות נזירותו הרי שלשתן מעורבין ואין ראוי להביאן שלמים אלא יפלו לנדבה וכדקאמר לאלתר דמת והיו לו מעות סתומים מת זה המפריש והיו לו מעות סתומים לקרבנות נזירותו יפלו לנדבה ואם מפורשים דמי חטאת ילכו לים המלח ולא נהנין ולא מועלין ודמי עולה יביאו עולה ומועלין בה ודמי שלמים יביאו שלמים ונאכלין ליום אחד ואין טעונין לחם נתכפר באחרות כגון שאבדו והפריש אחרות תחתיהם והקריבם ואחר כך נמצאו הראשונות חטאת תמות ועולה ושלמים יקרבו נדבה והשלמים נאכלים ליום אחד ואין טעונין לחם וכן כל שלמי נזיר שקירבן שלא כמצותן כגון ששחטן לשם תודה או לשם קרבן או שהביאו איל בפחות משתי שנים ואין ראוי להביאו אלא בן שתי שנים שהם כשרים ואין עולין לבעלים לשם חובה אלא בשלמי נדבה מטילין עליהן חומר שלמי נזיר שאין נאכלין אלא ליום אחד ואין טעונין לחם ואין להם זרוע על הדרך שביארנו במשנתנו ושלמי נזיר שאין נאכלין אלא ליום אחד למדוה במקומן משלמי תודה וכמו שדרשו תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר: