מאירי על נזיר מה

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה ביין ומטמאה למתים הרי זו סופגת את הארבעים הפר לה בעלה והיא לא ידעה שהפר לה בעלה והיתה שותה ביין ומטמאה למתים אינה סופגת את הארבעים ר' יהודה אומר אם אינה סופגת את הארבעים תספוג מכות מרדות אמר הר"ם פי' אמר כי כאשר נדרה בנזיר ועברה ושתתה או נטמאת עוד שמע בעלה נדרה אחר זה והפר סלקה לפי מה שעברה קודם ההפר ואולם ענין מכת מרדות בזה הספור ובזולתו שבאה לב"ד שיעשו בה לפי זדונה ודברי ר' יהודה אמת:

אמר המאירי האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה ביין ומיטמאה למתים הרי זו סופגת את הארבעים פי' לדעת האומר בבעל מיעקר עקר פירשה בשלא היפר הבעל שאם היפר אינה לוקה אף על מה שעברה שהרי נעקר מעיקרו וכמי שאינו אלא בלא היפר וכי תימא מאי למימרא איידי דבעי למיתנא סיפא הפר לה בעלה והיתה שותה אינה סופגת כמו שנבאר תנא רישא סופגת ומ"מ כבר פסקנו שהבעל מיגז גייז ופי' משנתנו בהפר אלא שסופגת את הארבעים על מה שעברה וכן הלכה:

היפר לה בעלה והיתה שותה ביין וכו' אינה סופגת פי' הפר לה בעלה והיא לא ידעה בהפרתה ושוהה ביין ומיטמאה למתים בלא ידיעת הפרתה אף על פי שמ"מ היא מזידה ומתכונת לעבור אינה לוקה ר' יהודה אומר תספוג מכת מרדות הואיל ומתכונת לעבור בזדון ופירשו בבריתא במסכת מכות פרק ד' מלקות ארבעים חסר אחת מרדות עד שיקבל עליו או שתצא נפשו ודבר זה יש לפקפק אם הוא מקבל עליו מיד אם נכהו כלל ויראה שמתחילין להכות אותו בודאי על מה שעבר כפי מה שיראה לבית דין ואם מקבל עליו מניחין אותו אף על פי שלא הוכה ארבעים ואם עומד במרדו ואינו מקבל עליו מכין אותו עד שתצא נפשו שחכמים עשו חזוק לדבריהם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אסור לאדם להדריך יצרו לשום הרהור עבירה שההרהור מביא לידי מעשה וכל שהרהר בעבירה והשביע את יצרו מצד הרהורו אף על פי שנזדמן לידו דבר היתר הואיל ועשה מעשה במחשבת עבירה עון הוא וצריך כפרה באחרון של קדושין ביארנו באחד מגדוליהם שנזקק לאשתו והיה סבור שאחותו היתה ואף כשנודע לו שאשתו היתה הזקיק עצמו לתשובה והוא שאמרו כאן אישה הפרם וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר והיפר לה בעלה והיא לא ידעה שהפר לה והולכת ושותה יין ומיטמאה למתים ואע"פ שהפר לה בעלה צריכה כפרה הה"ד וה' יסלח לה וכשהיה ר' עקיבא מגיע אצל מקרא זה היה בוכה אמר ומה אם מי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון סליחה וכפרה מי שנתכוון לאכל בשר חזיר ואכל בשר חזיר על אחת כמה וכמה כיוצא בדבר אתה אומר נאמר בפרשת אשם תלוי והוא לא ידע ואשם ונשא עונו מי שנתכוון לאכול שומן ועלה בידו ספק חלב צריך כפרה מי שנתכוון לאכול חלב ועלה בידו חלב על אחת כמה וכמה ועל ידי הנביאים נאמר ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם ר"ל שהצדיקים עושין אותם לשמן עד שמשיגים מעשייתם כבוד בוראם והרשעים אין מקיימין אותן אלא מצוה מלומדה בלא שום התבוננות ואין עולה להם מעשייתם אלא תענוג גופם ועל זו אמרו בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה וכן אמרו גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה מנא לן מיעל ומה שיש לפקפק בה ממה שנהנית בעבירה כבר ביארנוהו בסנהדרין פרק סורר ואף על פי כן נוח לו לאדם שיתעסק בתורה ובמצות אפילו שלא לשמן משלא יתעסק בהן כל עיקר שמתוך שלא לשמן בא לשמן דרך הערה אמרו אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אפילו שכר שיחה נאה שהרי בבנות לוט בכירה קראתו מואב נאמר בהם אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה מלחמה הוא דלא תעביד בהו הא צעורי צערינהו ר"ל במסים ובארנוניות ואלו צעירה דקריתיה בן עמי ולא פרסמה הענין כל כך נאמר בם אל תצורם ואל תתגר בם כלל:

עמוני ומואבי שנתגיירו אע"פ שמשנתגיירו הרי הם כישראל לכל דבר אסורים הם לישא בת ישראל ודוקא בזכרים אבל נקבותיהם מותרות מיד כאחד משאר האומות שנתגייר ומ"מ משעלה סנחריב ובלבל את האומות ונתערבו זו בזו כל הפורש מהן להתגייר חזקתו שמן הרוב פירש ומותרין לבא בקהל מיד:

מה שנאמר בכמה מקומות שהפסח נאכל על השובע אין הכונה שיאכלהו אחר שהוא שבע שזו אכילה גסה היא ואינה אכילה אלא ענינו שמתוך שהוא בא שה תמים זכר לא היו הפסחים מצויים כל כך והיו צריכים להצטרף בו חבורות חבורות והיו נזקקים לצרף בהם שלמי חגיגות עד שבצירופם עם בשר הפסח יהא שבע כראוי הא כל שהוא אוכלו אכילה גסה ר"ל אחר שבעו אינה אכילה וכמו שאמרו ביום הכפורים שהאוכל בו אכילה גסה מזיק בעלמא הוא ופטור וכן בתרומה ומה שאמרו כאן שהאוכל פסח אכילה גסה אע"פ שלא עשה מצות הפסח מן המובחר פסח מיהא קא עביד לא אכילה גסה דוקא קאמר אלא שאינו אוכלו לשם מצוה אלא לתענוג אכילתו ומ"מ נהנה הוא ממנה וכן פירשוה בתוספות: