מאירי על נזיר כו

המשנה השביעית והכונה בה בענין החלק הרביעי ג"כ והוא שאמר הריני נזיר ונזיר כשיהא לי בן התחיל מונה את שלו ואחר כך נולד לו בן משלים את שלו ואחר כך מונה את של בנו הרי אני נזיר כשיהא לי בן ונזיר התחיל מונה את שלו ואחר כך נולד לו בן מניח את שלו ומונה את של בנו ואחר כך משלים את שלו הרי אני נזיר כשיהא לי בן ונזיר מאה יום נולד לו בן עד שבעים יום לא הפסיד כלום לאחר שבעים סותר שבעים שאין תגלחת פחות משלשים יום אמר הר"ם פי' זה כלו מבואר ודע כי כאשר נטמא בימי הנזירות אשר חייבתהו בעת הוולדות הולד סותר את הכל לפי שנזירותו ונזירות בנו בדמיון אחד פי' כאשר נולד לו ולד והוא מונה מימי הנזירות עד ע' יום לא יפסיד וישלימם ויגלח עוד יחזור אחר זה כמו שביארנו משלים את שלו ותהיה הנשארות אשר ישאר עליו מנזירות ל' יום וימנה אותם אחר תגלחת נזירות בנו ויגלח כמו שאמרנו וחוזר ומשלים את שלו ויהיה בין תגלחת לתגלחת ל' יום אולם אם נולד לו הבן אחר הע' יום וחזר ופסק וחזר אל נזירות בנו והשלימו וגלח לא יוכל לחזור אל שלמות נזירות שלן לפי שכאשר נשאר ממנו הוא פחות מל' יום ואין תגלחת פחותה מל' יום ולזה יצטרך שימנה אחר נזירות של בנו אשר הוא ל' יום שניים להשלים נזירות שלו אשר הם מאה יום ואז יגלח ויפסיד התוספת כלו אשר מנה אחר הע' קודם הולדת וולד:

אמר המאירי הריני נזיר ונזיר כשיהא לי בן ונמצא שנזר שתי נזיריות אחת מיד ואחת לכשיולד לו הבן והתחיל למנות את שלו כדינו ובתוך ימי מנינו נולד לו בן משלים את שלו שהרי הזכיר ראשון את שלו וכשישלים יגלח ויביא קרבן ואחר כך מונה את של בנו שאין הענין אלא בנוזר שתי נזיריות זו אחר זן שמגלח בין כל אחת ואחת שמאחר שהיה נזירות שלו קודם לשל לידת בנו לא חל עליו נזירות בנו עד שהשלים את שלו זו היא שיטתנו ואף בתוספות פירשוה כן ומ"מ גדולי הרבנים מפרשים שאינו מגלח בינתים שאע"פ שמ"מ משלים הוא את שלו וכן שאחר כן הוא צריך למנות נזירות שלימה ללידת בנו מ"מ כשנולד הבן בנתים חלה עליו נזירות של בן ונמצאת ראשונה נזירות מועטת ר"ל פחותה משלשים ואינה בת תגלחת ויש מקשים לדבריהם אחר שאין תגלחת בנתים מאי נפקא מינה ומה אנו צריכין לברר אי זה ימנה תחלה ומתרצים בה שיש לברר בה אם בשעה שנולד הבן ומנה שנים או שלשה ימים ועדין הוא בתוך הראשונה ונשאל על שלו שלפי פירושנו אין אותם שני ימים או שלשה שמנה לאחר לידת הבן עולין לו לשל בן שהרי לא מנזירות של בן היו שהרי לא חל ולפירוש גדולי הרבנים אותם שני ימים או שלשה עולין לו שכבר חל הנזירות אלא שהיה צריך להשלים את שלו ומ"מ עיקר הדברים כדעת ראשון:

אמר הריני נזיר לכשיהא לי בן ונזיר שנמצא נוזר גם כן שתי נזיריות אלא שקדם בלשון נדרו נזירות בנו ונמצא כנוזר שתי נזיריות אחת כשיולד הבן ואחרת אחר נזירות הבן ואע"פ שיראה מלשונו שאינו מקבל נזירות שלו עד שיעבור נזירות בנו דעתו גם כן שאומר ונזיר עכשו ונמצא שיכול להתחיל קודם לידת הבן בנזירות של עצמו ואם נשלמו שלשים שלו קודם לידת הבן מגלח ומביא קרבנותיו ולכשיולד הבן נוהג נזירות בנו וכן אם נולד הבן מיד נוהג נזירות בנו כדינו ומשלימו ומגלח וחוזר לשל עצמו אבל משנתנו מדברת שאם התחיל בשלו וקודם שהשלים נולד בנו מניח את שלו ונוהג את של בנו שהרי קבלו עליו תחלה ואחר שישלים נזירות בנו משלים את שלו ועולה לו מה שמנה קודם לידת הבן ומ"מ בזו אינו מגלח לסוף מנין נזירות של בנו שהרי אינו מונה שלשים שלו לאחר התגלחת שכבר עלה לו מה שמנה קודם לידת הבן והיאך יגלח אחר השלמתו ואין תגלחת לפחות משלשים אלא אינו מגלח עד שישלים הנזירות אלא א"כ נזר את שלו לזמן יתר משלשים עד שיהא צריך שלשים להשלמתו אחר שהשלים את של בנו זו היא שיטתנו וכן דעת התוספות ויש מפרשים שאף בנזירות סתם מגלח לסוף נזירות הבן אלא שכל שהוא כן ר"ל שלא יהא צריך שלשים להשלמת נזירות שלו אחר נזירות בנו אין מה שמנה תחלה עולה לו ומונה שלשים כדי שיהא בין תגלחת לתגלחת שלשים וכן אם אמר הריני נזיר לכשיהא לי בן ונזיר מאה יום והתחיל בשלו שאם מנה שבעים ונולד לו בן מונה שלשים של בן ומגלח ומשלים שלשים שלו ומגלח ולא הפסיד כלום אבל אם כשנולד לו הבן מנה שמונים לנזירותו מונה שלשים של בן ומגלח וכשבא להשלים נזירותו אע"פ שלא היה צריך אלא עשרים מונה שלשים ונמצא מפסיד עשרה וכן כתבוה גדולי המחברים ולשיטה ראשונה כל שהוא כן אינו מגלח לסוף נזירות בנו עד שישלים את שלו וקצת ראיה לזה ממה שנחלקו ריש לקיש ור' יוחנן בגמ' שלריש לקיש ניטמא בימי בנו אינו סותר את שלו ר"ל שאם מנה עשרים לשלו ונולד הבן ופסק בשלו ומנה של בן וניטמא סותר את של בן אבל אותם עשרים שלו אינו סותר ועולים לו אחר שיחזור וימנה נזירות של בן מתחלה ואם כן אינו מגלח לסוף נזירות של בן שאם כן נמצא מגלח לשלו לסוף עשרה ואע"פ שר' יוחנן חלק לומר בניטמא בימי נזירות בנו סתר הכל ומונה את של בן ואחר כך את שלו ושהלכה כמותו כמו שיתבאר מ"מ למדת מדבריו שאם לא נטמא עולה לו מה שמנה שאם לא כן מה בא ללמדנו אף בלא טומאה כן אלא שעולין לו ואינו מונה אלא עשרה וא"כ על כל פנים אינו מגלח לסוף נזירות הבן:

הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר מאה יום כלומר והתחיל למנות את שלו ולסוף שבעים נולד לו בן לא הפסיד כלום ר"ל שאינו צריך למנות אלא מאה ושלשים כמנין שתי הנזיריות והוא שכשנולד הבן פסק בשלו ומתחיל בשל בנו ומונה שלשים ומגלח ומביא קרבנותיו וחוזר ומשלים את שלו שלשים יום ומגלח ומביא קרבנותיו אבל אם נולד הבן לאחר שבעים כגון שכבר מנה שמונים ונולד הבן ופסק בנזירות שלו ומנה את של בן ומגלח ומביא קרבנות צריך שימנה שלשים להשלמת נזירותו אע"פ שלא היה לו להשלים אלא עשרים ונמצא מפסיד כל מה שמנה יתר על שבעים שהם עשרה ימים כדי שיהא בין תגלחת לתגלחת שלשים כך אתה צריך לפרש לשיטת גדולי המחברים שכתבנו אבל לשיטת התוספות אתה מפרש שאינו מגלח בנתים ואינו צריך אלא להשלים לשלו מה שחסר מן המאה והם עשרים יום ואתה צריך לפרש לשיטה זו שאם נולד לו בן עד ע' לא הפסיד כלום ר"ל בכפל לשון נזירותו ואינו מונה לשתיהן אלא ק' שאותם שלשים שהוא עתיד למנות עד מאה לנזירות הבן עולות לו לנזירות המאה לפי שבשעה שקבל נזירות בנו היה בדעתו שאם יוכל להבליעו בתוך נזירות המאה יעלו לו לנזירות הבן ולנזירות המאה והוא הדין אם הקדים נזירותו לנזירות הבן כגון שיאמר הריני נזיר מאה יום ונזיר לכשיהא לי בן שאם נזירות בנו מובלע בשלו יעלו לו לכאן ולכאן וכן לדעת התוספות זה שאמרו ברישא ר"ל הריני נזיר ונזיר לכשיהא לי בן שמונה את שלו ואחר כך של בנו דוקא כשמנה יום אחד או יותר קודם לידת הבן שאין כל נזירות הבן מובלע בתוך נזירותו אבל אם נולד הבן ביום שהתחיל למנות את שלו אינו מונה לשניהם אלא שלשים יום בלבד ואף כאן כל שנולד ביום שבעים לא הפסיד ומ"מ אחרוני הרבנים פרשוה דוקא בשקבל עליו תחלה נזירות הבן שצריך להפסיק נזירותו תכף שנולד הבן ולהתחיל בשל בן ועולין לו בשל בן ג"כ אבל אם אמר הריני נזיר מאה יום תחלה ואח"כ אמר ונזיר כשיהא לי בן לעולם לא יתחיל של בן עד שיגמור נזירות ראשון ואם נולד לאחר שבעים סותר ר"ל שמפסיד שיצטרך למנות נזירות בנו יתר על מאה יום הואיל ואין ימי נזירות של בן נבלעים בתוך המאה ומשלים אחר נזירות הבן את נזירותו כמה שחסר מן המאה ואינו מגלח אחר נזירות הבן הואיל והשלמתו פחותה משלשים אלא ממתין עד סוף השלמת נזירותו ומגלח ומביא קרבנותיו:

זהו ביאור המשנה וכלה כל אחד לפי שיטתו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

שאלו בסוגיא זו במי שאמר הריני נזיר לאחר עשרים יום וחזר ואמר הריני נזיר מעכשיו מאה יום אם העשרים יום שמכאן עד זמן הנזירות הראשון הם כדין נזירות ומתחלת נזירות המאה או שמא אין נזירות חלה בהם כלל ואע"פ שלפי משנתנו היה לנו לומר שיתחיל נזירות המאה מעכשו ולסוף עשרים יפסיק וימנה שלשים של נזירות ראשון ויגלח ויביא קרבנותיו ויחזור וימנה שמונים להשלמת נזירות המאה ויגלח ויביא קרבנותיו שהרי כך אמרו בהריני נזיר לכשיהא לי בן ומעכשו מאה יום שנזירות המאה חל מיד כמו שביארנו שמא הטעם מצד שאפשר לו שישלים המאה קודם שיולד הבן ויש מקום להתחלת נזירות המאה הואיל ואף השלמתו קודם לידת הבן אפשרית אפי' היתה סמוכה לפרקה שמא ישתהא אבל זה שנדר נזירותו אחר עשרים וקבל עליו מעכשו נזירות המאה והרי אי אפשר להשלים נזירות מאה בזמן התחלת הנזירות הראשון שהוא אחר עשרים אין נזירות המאה חל כלל עד שיתחיל נזירות ראשון וישלימהו או שמא הואיל ויש בו גדול שער חיילא ר"ל שאע"פ שיתחיל עכשו בנזירות המאה ויפסיק בסוף כ' ימים ויתחיל בנזירות ראשון ויהא נוהגו ל' יום ויגלח ויביא קרבנותיו יש לו עוד להשלמת המאה ל' יום או יותר עד שיהא בין תגלחת לתגלחת שלשים יום שנמצא אחר השלמתו גדול שער ששיעורו שלשים יום ואין התגלחת סותר הכ' ימים שמנה כבר שאין סתירה גמורה לכל מה שנמנה אלא בטומאה אבל תגלחת אינו סותר אלא כל זמן שלא יהא אחר התגלחת ל' יום והעלו בה שנזירות המאה חל מיד על הדרך שכתבנו ר"ל שמונה עשרים יום מנזירות המאה ולסוף עשרים מתחיל נזירותו ונוהגו שלשים ומגלח ומביא קרבנותיו ואחר כך מונה שמונים להשלמת נזירות המאה ומגלח ומביא קרבנותיו וכן הלכה:

ולשיטת התוספות שהזכרנו מיהא יש שואלים מפני מה צריך למנות שמונים להשלמת נזירות והרי במשנתנו אמרו נולד עד שבעים לא הפסיד כלום ופירשו הם לפי שיטתם שימי נזירות הבן עולים לו לחשבון המאה הואיל וכלם נבלעים בתוך המאה ואם כן אף בזו יהו אותם ימי נזירות שלשים המתחילים אחר עשרים עולים למנין המאה ותירצו שאינו דומה שבמשנתנו לא נתכוון לנזירות בנו אלא אם כן נולד אחר שבעים אבל כל שנולד תוך שבעים הואיל ויכול להבליען בתוך המאה דעתו שיעלו אבל זה שיודע שהל' יהו נבלעים במאה אם היה בדעתו שיעלו לא היה נודר אלא המאה:

וכן יש שואלים לשיטת התוס' מאי שנא הכא שמגלח אחר שמונה השלשים שאחר העשרים מזו של משנתנו שאמרה מניח את שלו ומונה את של בנו שפירשו לשיטתם שאינו מגלח אחר הנזירות של בן עד שמחזרים לתרצה מפני שבמשנתנו אין שיעור גלוח אחר נזירות הבן ר"ל שלשים יום ולפי שלא יפסיד מה שמנה קודם נזירות הבן נמנע מלגלח אבל כל שיש שיעור גדול שער בהשלמתו מגלח אחר הנזירות ומ"מ אחרוני הרבנים מפרשים אף בזו שאינו מגלח עד שישלים כל מנינו ומה שאמר כיון דאית ליה גדול שער לבסוף לא מפני שמגלח בסוף ל' אלא שהוא נותן טעם למה שאמר שנזירות המאה חל מעכשו והוא מפני שיש שיעור גידול שער אחר נזירות השלשים:

נדר על דרך זה נזירות מועטות ר"ל של שלשים יום כגון שאמר הריני נזיר לאחר עשרים יום ונזיר מעכשו שלשים יום אף זו נשאלה כאן אם חל נזירות שמעכשו באלו העשרים יום ושימנה אותם כ' ויפסיק וימנה נזירות השלשים וישלים אחר כן עשרה ימים לשלשים או אם אינו חל כלל באלו הכ' ואף זו אין ללמדה ממשנתנו שאמרו בה הריני נזיר כשיהא לי בן ונזיר מעכשו שמתחיל למנות את שלו ואם נולד לו בן בתוך השלשים מפסיק בשלו ונוהג נזירות של בנו וחוזר ומשלים את שלו שבזו הטעם מפני שאפשר לנזירות שלו שתושלם קודם לידת בנו אבל זה שבידוע אין לו לנזירות שניה שמעכשו אלא עשרים יום יש לדון שלא יחול ואע"פ שאמרו בה אם תמצא לומר בנזירות מועטת כיון דעשרה ימים הוא דיתירי לא סלקי ליה ר"ל שיצטרפו אותם העשרה עם העשרים והילכך אין נזירות חלה באותם עשרים אעפ"כ נראה לפסוק דחיילא בהו נזירות ולדמותה למשנתנו כמו שביארנו בנזירות מרובה אלא שלשיטת גדולי המחברים מגלח בסוף הנזירות הבא אחר עשרים ונוהג שלשים יום להשלמת נזירות שמעכשו כדי שיהא בין תגלחת לתגלחת שלשים ונמצא נוהג בו חמשים יום ולדעת התוספות אינו מגלח בסוף נזירות הבא אחר עשרים אלא משלים אחריהן עשרה ומגלח לבסוף ומ"מ גדולי המחברים ראיתי שלא נמשכו בזו לשיטתם וכתבו בזו שמונה לנזירות שמעכשו שלשים ומגלח וחוזר ומונה הנזירות שנדר לאחר עשרים ומגלח ומצד שאם תאמר שלא ימנה אלא עשרים ויפסוק וימנה שלשים ויגלח הרי לא נשארו להשלמת הראשון אלא עשרה ואין בין תגלחת לתגלחת פחות משלשים ואיני יודע למה לא כתבוה כשיטתם: