מאירי על נזיר קל

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר המכה את חברו (ועמדוהו) [ואמדוהו] למיתה הקל ממה שהיה לאחר מיכן הכביד ומת חייב ר' נחמיה פוטר שרגלים לדבר כל ספק נגעים בתחלה טהור עד שלא נזקק לטומאה משנזקק לטומאה ספיקו טמא אמר הר"ם מבואר הוא ספק נגעים בסוף פרק ממסכת נגעים שתבקש זה המקום צר לבאר אותו מכונת המסכתא וכן בפרק השני מזבין יתבארו אלו הדרכים השבעה:

אמר המאירי כבר ידעת שהמכה את חברו בדבר הראוי להמית ובדרך הראוי להמית על הדרך שהתבארו במקומן אם אמדוהו לחיים נותן חמישה דברים ופטור ואפילו אירע שחלה והכביד ומת פטור הואיל ומתחלה אמדוהו לחיים ואם אמדוהו למיתה חובשין אותו וממתינין לזה המוכה אם מת נהרג ואם נתרפא לגמרי משלם חמשה דברים ומתירין אותו ובא עכשו לבאר במשנה זו שאם אמדוהו למיתה תחלה ואחר כך היקל מחליו עד שאמדוהו לחיים ואח"כ הכביד ומת חייב ואין אומרין שרגלים לדבר שלא מת מחמת אותה מכה אחר שהיקל אדרבה הואיל ולא נתרפא הימנה מכל וכל ודאי מאותה מכה מת ור' נחמיה פוטר ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא:

כל ספק נגעים בתחלה טהור עד שלא נזקק לטומאה ר"ל קודם שהוחלט לטומאה שמעמידין אותו על חזקתו ופירשו הענין בחמישי של נגעים כגון שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה בהרת כסלע והסגירן ובסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע ואין ידוע באי זה מהן פשת אפי' היו שתיהן באיש אחד וממה נפשך הרי פשה בו נגע וראוי להחליטו טהור כך דרשו בתורת כהנים וטמא הכהן את הנגע את הודאי הוא מטמא ולא את הספק ואין צריך לומר אם שני הנגעים בשני אנשים ומ"מ כל ספק הבא משנזקק לטומאה טמא ופירשו שם הענין כגון שבאו שנים אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה בהרת כסלע בסוף שבוע פשו שתיהן בזו כגריס ועוד ובזו כסלע ועוד והחליטם חזרו שניהם להיות כסלע שנמצא שהלך הפשיון מאחד מהם הואיל ואין ידוע אי זהו שניהם בטומאתם עד שיחזרו שתיהן לכגריס שנאמר וטהרו הכהן את הודאי הוא מטהר ולא את הספק:

ומ"מ זו שאמרו כל ספק לא כלן דוקא אלא על הרוב נאמר ומ"מ יש מהן שספיקן טמא אף משלא נזקק לטומאה והוא במה שידעת על מה שאמרו ששער לבן סימן טומאה דוקא בשקדמה בהרת לשער אבל אם קדם שער לבהרת אינו סימן טומאה וכל שהוא ספק אי זה קדם הרי זה טמא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק הרביעי כשלפניה והוא שאמר בשבעה דרכים בודקים את הזב עד שלא נזקק לטומאה במאכל ובמשתה ובמשא ובקפיצה ובחולי ובמראה ובהרהור משנזקק לטומאה אין בודקין אותו אנסו וספיקו ושכבת זרעו טמאים שרגלים לדבר אמר הר"ם בפרק שני מזבין יתבארו אלו הדרכים השבעה וענין אמרו ספקו ושכבת זרעו טמאין שאנחנו לא נאמר אם ראה ראיה אחר שכבת זרע מחמת שכבת זרע ראה שנאמר בתחלת הראיה וזהו ענין אמתי שאין ספק בה ובמסכת זבים יתבארו אלו העקרים כלם והלכה כחכמים:

אמר המאירי בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לטומאה וכו' כבר ביארנו בכמה מקומות שראיית הקרי אין בה אלא טומאת ערב אבל הזיבה טעונה שבעה נקיים וכן ביארנו בראשון של מגלה ובהרבה מקומות שהזיבה כל שראה הימנה שלש ראיות הן ביום אחד הן בשני ימים הן בשלשה ימים רצופים כל שלא הפסיק יום אחד בין הראיות נעשה זב גמור אף להיותו טעון קרבן ר"ל שאע"פ שספר שבעה וטבל והעריב שמשו אינו נכנס למקדש ולא אוכל בקדשים עד שיביא קרבנותיו בשמיני ואם לא ראה אלא שתים נעשה זב לטומאה ר"ל לטמא משכב ומושב וכן לספירת שבעה נקיים ולהיותו טעון מים חיים אבל אינו טעון קרבן אלא סופר שבעה וטובל ומעריב שמשו ונכנס למקדש או אוכל קדשים ואם לא ראה אלא אחת עדין אינו זב כלל אלא הרי הוא כקרי בעלמא ואינו טמא אלא טומאת ערב ובמסכת נדה פרק כותיים ביארנו שהקרי הוא היוצא בקושי האבר ובהנאה ואינו נגרר אלא שהוא דבק ומתקשר ולבן הרבה כלובן ביצה שאינה מוזרת וזיבה היא באה מדרך חולי ויוצאה שלא בקושי האבר ואין יציאתו דרך הנאה והוא נגרר ויוצא כבצק של שעורים ודוהה כלובן ביצה המוזרת ולפעמים היא באה דרך סבה ושלא מחמת חולי גמור וכל שהוא כן אע"פ שראייתו בסימני זיבה אינה זיבה כלל אלא קרי בעלמא ואע"פ שזיבת האשה כל דם הבא בימי זיבה אפי' מחמת אונס הוא דם זיבה ונעשית בשלש ראיות שבשלשה ימים זבה גדולה אלא א"כ בא מחמת קשוי של לידה על הדרך שביארנו במקומו באיש מיהא כל שמחמת שום אונס אינה זיבה שכך נדרש עליו מבשרו ולא מחמת אנסו ובא עכשו לבאר במשנה זו שסיבות אלו צריך לבדקם בשבעה דרכים שכל אחד מאלו גורם לזיבה והם במאכל ובמשתה במשא ובקפיצה בחולי במראה ובהרהור ופירושן במאכל ובמשתה שאכל או שתה יותר מדאי או שאכל או שתה כשיעור הראוי אלא שהם דברים המביאים לידי שכבת זרע כגון בשר שמן ויין ישן וכיוצא באלו על הדרך שהם מפורשים בשני של זבים ומשא ר"ל אם נשא משא כבד בקפיצה ר"ל אם קפץ קפיצה גדולה ממקום למקום ובכלל אלו אם הוכה על גבו או חלה מצד אחר ומתוך חולשת כחותיו ורפיון עצביו אירע לו כך בחולי ר"ל חולי הזיבה בעצמו במראה ר"ל שראה אשה ונתאוה לה לשעתו בהרהור ר"ל שהרהר בעסקי ביאה בלא ראייה אם באשה ידועה או בשאינה ידועה שכל אלו גורמות למי שטבעו קרוב בכך לבא לידי זיבה ומ"מ התבאר בתוספתא של מסכת זבים שסבות אלו חלוקות בדיניהם שסבות המראה והרהור תולין בכל ראיות שתראה בהן מעת לעת כדין ראיית קרי שתולין בה כל ראיה הבאה אחריה מעת לעת אבל שאר הסבות תולין בהן כל זמן שהוא מצטער מאותו משא וקפיצה או החולי או המאכל והמשתה הא שאר סיבות כגון שינה ורכיבה ושחוק ודומיהן אין משגיחין בהם כל עיקר ואח"כ ביאר שבדיקות אלו אינן אלא עד שלא נזקק לטומאה והוא קודם ראיית השתיים אבל משנזקק לטומאה ר"ל שכבר ראה שתים בלא סיבה ונזקק לטומאה ר"ל שנעשה זב לטומאה אין צריך בדיקה לשלישית שאף כשיראנה בלא סיבה נעשה בה זב אף לקרבן שנאמר והזב את זובו לזכר ולנקבה בראיה שלישית הוקשה לנקבה שמטמאה אף באונס כמו שביארנו ואף הראשונה אינה צריכה בדיקה מחמת עצמה אלא מחמת השלישית והשניה צריכה בדיקה מחמת עצמה ומחמת השלישית וכיצד הוא הדין ראה ראייה ראשונה בין בסיבה בין בלא סיבה טמא טומאת ערב לבד ולא משום זיבה כלל ומעתה אינה צריכה בדיקה מחמת עצמה וכן לא מחמת השניה שכל שראה את השניה בלא סיבה אע"פ שהראשונה היתה בסיבה הרי הוא זב לטומאה הואיל ואותה שנעשה בה זב בא שלא בסיבה ואם היתה השניה בסיבה אינו זב לטומאה אפי' היתה הראשונה בלא סיבה אלא שמ"מ צריכה בדיקה מחמת השלישית שאין טעינת קרבן אלא כשהשלישית באה אחר שתים הבאות בלא סיבה נמצאת הראשונה צריכה בדיקה מחמת השלישית והשניה מחמת עצמה לטומאה ומחמת השלישית לקרבן והשלישית אינה צריכה בדיקה כלל שמאחר שראה השתים הראשונות בלא סיבה אף כשראה השלישית בסיבה נעשה זב אף לקרבן למדת שמשנזקק לטומאה אין בודקין אותו כלל:

אנסו וספיקו ושכבת זרעו טמאין פי' אנסו הוא חוזר למה שאמר שמשנזקק לטומאה אנסו טמא ר"ל ראיית האונס מטמאתו כמו שביארנו ואח"כ אמר וספיקו כלומר לא סוף דבר שראה זיבה בודאי אלא שראתהו מחמת סיבה אלא אף ספיקו ופירשו בגמרא לא תימא ספק חזא ספק לא חזא כגון שראה זוב בבגדו ולא ידע אם משניה אם משלישית שזו ודאי אינה מזקיקתו לקרבן אלא שבודאי ראה פעם שלישית אלא שהוא מסופק אם הוא קרי או זיבה או שראה זוב וקרי בבגדו ולא ידע אם ראיית הזב לחודה אם נתערבה שכבת זרעו עמה שאלו נתערבה שכבת זרע עמה דינה כקרי כמו שהתבאר בפרק המפלת שאינה סותרת אלא יום אחד כקרי ואמר שאף בזו טמא ועל זו הוא אומר שרגלים לדבר כלומר הואיל ונזקק לטומאה רגלים לדבר שזיבה ראה בלא עירוב שכבת זרע ואח"כ ביאר שכבת זרעו טמא ופירשו בגמרא לא סוף דבר במגע שאף בטהור כן אלא אף במשא מה שאין כן בטהור וכן פירשוה שאין תולין בה כלומר שאע"פ שאמרו ברואה קרי שכל זיבה הבאה אחר הקרי בתוך מעת לעת תולין בה דוקא עד שלא נזקק לטומאה הא משנזקק לטומאה לא אלא הרי הוא כשאר הסבות לתלות בה עד שלא נזקק לטומאה ולא משנזקק אפי' היתה הראיה סמוכה לקרי אלא אומרין הואיל ונזקק לטומאה הזיבה החלישתו וזיבתו ניעורה ולא שבאה מחמת הקרי אבל קודם שנזקק לטומאה הואיל והזיבה לא החלישתו עדין דנין בה שלא באה אלא מחמת הקרי ומפני שהיה ראוי לתלות בזו אף משנזקק לטומאה יותר מן האחרות הוצרך ללמדה ולענין המשא מיהא יש פוסקים ששכבת זרע מטמא במשא שאי אפשר לו בלא צחצוחי זיבה ויש אומרים שלא נאמרה אלא בקרי הבא אחר הזיבה בסמוך לה הא משהרחיק את הראיה לא:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו שראייה שלישית אינה צריכה בדיקה ואין הלכה כר' אליעזר שאמר בשלישית בודקין ברביעית אין בודקין אלא אף בשלישית אין בודקין ומ"מ יש צדדין שיש מקום אף לחכמים לומר שברביעית אין בודקין והוא שאם נזקק לטומאה הן בשתים הן בשלש והוא מונה שבעה נקיים וראה זיבה בתוכן אפי' באתהו מחמת אונס סותר את הכל כמו שביארנו בפרק בנות הכותיים ומעתה אינה צריכה בדיקה: