מאירי על נזיר קכא

ארבע תגלחות שהוזכרו כלם בתער ואין גלוח מספרים עולה באחת מהן ולא אף הסיכה בצבע נשא שהוא מעביר את השער מעיקרו שאין הכונה בהם להעברת שער לבד באי זה צד שיהא מועבר אלא מצוה בתער ולענין ביאור יש שואלין והיאך נסתפק בה והרי אמרו ג' מגלחין בתער ובכללן נזיר ומצורע כמו שהתבאר בפרק ששי ופירשו בתוספות שלא שאלוה אלא בתגלחת נזיר טמא ונפקא מינה לתגלחת נזירות טומאה דעלמא והוא שלמדוה ממה שאמרו ומגלח ארבע תגלחות דאי ס"ד משום עבורי שער אפילו בשלש סגי כלומר שתגלחת שלישית שהיא מסרך נזירות טומאה לא תצטרך להיותה בתער הואיל והראשונות שהיו לספק החלט היו בתער ותגלחת אחרונה גם כן שהיא לטהרה עתידה להיות בתער ושמא תאמר והיאך אפשר להיות השלישית בהם של נשא והרי צריך לגדל שער לנזירות טהרה ומאחר שסך בנשא אין השער צומח כדאיתא בפרק החובל פירשו בתוספות שיעביר נשא בכל שער ראשו לבד שתי שערות שיקיים בהם מצות העברת תער או שמא אינו צומח לגמרי אבל צומח הוא בכדי לכוף ראש לעיקר או שמא הוה ליה כנזיר ממורט ולא יצטרך מחמת הגלוח כלום:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

הגוים אין להם נזירות וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק הששי שבה שהוא אמנם בא לבאר שהנזירות חל על הנשים והעבדים אבל לא על הגוים ולא על הקטנים על ידי עצמן אלא על ידי האב ושזה החלק יתבאר בזה הפרק לבד נזירות הקטנים שהתבאר ענינם בפרק רביעי וכן באו עוד בזה הפרק מעניני החלק החמישי בעניני טומאת נזיר ובפרט בעניני נזיר שלא נודעה לו טומאתו עד שגלח ובענין בדיקת הדרכים לעולי רגלים ולנזיר ועושה פסח כשמוצאין מת בדרך על אי זה צד מפנין ועל אי זה צד חוששין לו לשכונת קברות ועל ידי דברים אלו נתגלגלו בה שאר דברים מענין ספק נגעים ובדיקת ראיה בזב ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון בעניני נזירות הנשים והעבדים השני בעניני נזיר שגלח ונודע לו אחר כן שנטמא (אחר כן) בתוך נזירותו השלישי בענין בדיקת הדרכים לנזיר ועושה פסח ושאר עולי רגלים הרביעי במה שבא על ידי גלגול בקצת ספיקות הן בעניני מכה את חברו ואמדוהו למיתה הן בספק נגעים הן בספק זיבה על איזה צד בודקין אם מחמת אונס באה אם שלא מחמת אונס וסיים דבריו בעניני הנזירות לידע בשמואל הנביא אם היה נזיר אם לאו כדי לידע במי שאמר הריני כשמואל הרמתי אם נעשה נזיר בכך אם לאו זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר הגוים אין להם נזירות נשים ועבדים יש להם נזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופף את עבדו ואינו כופף את אשתו חומר בעבדים מבנשים שהוא מיפר נדרי אשתו ואינו מיפר נדרי עבדו הפר לאשתו הפר עולמית הפר לעבדו יצא לחירות משלים נזירותו עבר מכנגד פניו ר' מאיר אומר לא ישתה ר' יוסי אומר ישתה אמר הר"ם בתחלת פרשת נזיר אמור אל בני ישראל ואמרו בני ישראל ולא גוים ואמר השם ית' בשבועות ובנדרים כלם לאסור אסר על נפשו מי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו וכופף הוא שיכריחהו על השתיה והטומאה והעקר אצלנו בעבדים לנזירות כופהו לנדרים אינו יכול לכפותו לשבועה אינו צריך לכפותו לפי שלא ישבע אלא מה שיקרה והוא בלתי קונה עצמו ואולם הנדרים המחויבים לו כמו שיאמר על כך וכך כאשר עשיתי כך או אכלתי כך או איסור על עצמו דברים שאין בהם עינוי נפש ממה שלא יושג העבד בעצמו מזה היזק ולא יתבטל לאדניו ברצון ואם אמר לעבדו מופר לך הנה כבר הסיר ממנו הכפיפה והיה בן חורין ולזה משלים את נזירותו ואמר עבר מלפניו ירצה בו שהוא יברח ממנו או יצא ממנו והוא נזיר אמר ר' מאיר לא ישתוק מפני שיצטער ויחזור לרבו להכריח אותו על השתיה ור' יוסי אומר ישתה שלא יחלה וימות שאי אפשר לרבו שיקנהו ויחפשהו וישוב לרשותו והנה כלו נשאר ברשותו והלכה כר' מאיר:

אמר המאירי הגוים אין להם נזירות כלומר שאף על פי שנתרבו בענין קרבנות לנדר ונדבה ונזירות הרי הוא בדין קרבן מ"מ התורה מעטתם מדין נזירות שנאמר דבר אל בני ישראל ולא לגויים:

נשים ועבדים יש להם נזירות כלומר שאם נדרו בנזיר נדרם נדר נשים בהדיא כתיב איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר וכו' ועבדים דכתיב ואמרת אליהם לרבות העבדים ומ"מ אי לאו ריבויא דהאי קרא לא היינו כוללין אותם בדין נזירות מדין אשה ר"ל שכל מצוה שהנשים חייבות בה עבדים חיבין בה שהייתי אומר שלא נאמר כן אלא במצוה הבאה מאליה אבל שבועות ונדרים ונזירות שהוא מביאם עליו והתורה אמרה על נפשו מי שנפשו קנויה לו יצא זה וכו' דאלמא דכל נדר שיש בו עינוי נפש או בטול מלאכה אינו חל עליו כלל כמו שיתבאר ושמא היה עולה על דעתך לומר שאף בנזירות כן קמ"ל שהנזירות מיהא חל עליו כבנשים ואח"כ בא לבאר על איזה צד האדון יכול לבטל את נזירותו ובאשה מיהא כבר ידעת שהאב או הבעל יכולין להפר לה כשאר הנדרים אבל העבד אינו בתורת הפרה אלא שהרשות ביד רבו לכופו לשתות ולהטמא בלא הפרה שאין הפרה בעבד אלא כופהו בכך וכל שאינו כופהו חייב לנהוג נזירותו ויראה שאף על פי שלא כפאו בשעה ששמע כופהו לכשירצה ומשכפהו נתבטל נזירותו אלא שאם יצא לחירות חייב להשלים שאין הכפייה בטול גמור ויש חולקים בה כמו שנבאר בסמוך ולמדת מ"מ שכופהו לשתות וזהו שאמרו חומר בנשים מבעבדים שאדם כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו וחומר בעבדים מבנשים שאדם מיפר לאשתו ואינו מיפר לעבדו:

הפר לאשתו הפר לה עולמית ר"ל שהופר הנדר לגמרי ואף לכשנתגרשה או נתאלמנה אינה צריכה להשלימו הפר לעבדו ויצא לחירות ישלים לנזירות כך אנו גורסים בה וכך היא גירסת התוספות ואנו מפרשים דבר זה בחומר שבעבדים על הנשים שהנשים הפרה מועלת בהן לעולם אבל העבד הפרה שלו והיא הכפייה לשתות וליטמא אין כפייתו מבטלתו אלא לכל שהוא ברשותו אבל לכשיצא לחירות חייב להשלים והפר לאו דוקא אלא הפרה שלו קאמר והיא כשהוא כופהו לשתות וליטמא ומ"מ אם הפר דוקא בלשון הפרה לא אמר כלום ונוהג נזירותו כאלו אין שם לא הפרה ולא כפייה ומ"מ גדולי המחברים נראה שגורסין הפר לעבדו יצא לחירות ומשלים נזירותו כלומר שמאחר שאמר לו לשון הפרה לא החזיקו בעבד ונשתחרר ממילא ונוהג נזירותו והדברים זרים ולמה נשתחרר בכך ועוד שהיה לו לומר ונוהג נזירותו ולא שיאמר משלים:

עבר מנגד פניו ר"ל שנדר בנזירות וברח רבי מאיר אומר וכו' ולפי מה שיתבאר בגמרא אם נתיאש רבו כלם מודים שנוהג שהרי הוא כהפקירו והמפקיר עבדו יצא לחירות אלא שצריך גט שחרור להתירו בבת ישראל אבל כל שלא נתיאש לרבי מאיר לא ישתה דרביה נמי ניחא ליה בהכי כדי שיצטער ויתחרט עד שיאמר אלכה ואשובה וכו' כי טוב לו עבוד וכו' ור' יוסי אומר ישתה שהרי מן הסתם דעת רבו עליו והרי הוא כאלו כפאו דאנן סהדי שאלו היה אצלו היה כופהו וכן הוא הדין והמחלוקת כשהלך לו האדון והלכה כרבי יוסי וגדולי המחברים פסקו כרבי מאיר והוא תמה ובבריתא אמרו בפרק אחרון בעבד שנזר והשלים נזירותו וגלח ר"ל בלא ידיעת רבו ואח"כ יצא לחירות שיצא ידי נזירות אבל אם קודם גלוחו יצא לחירות לא יצא ויש מפרשים בו דוקא כשכפאו רבו קודם גלוח שכן התבאר שם שאם נטמא ויצא לחירות מונה משעה שנטמא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה כלה על הדרך שכתבנוהו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זהו שאמרו כאן לאסור איסר על נפשו במי שנפשו קנויה לו יצא עבד שהדבר מוכיח ששאר נדרים ושבועות חוץ מן הנזירות אינן חלין על העבד למטה בסוף הסוגיא יראה הפך הדברים שבנדרים ושבועות אינו כופהו ונוהג במה שנדר או נשבע ופסק הדברים שכל שיש בו עינוי נפש או עכוב מלאכה או שהעריך עצמו אין הנדר חל עליו כלל שאין נפשו קנויה לו ואינו צריך לכפותו אלא אף בלא כפייה הוא יכול לעשות כנגד נדרו שאין זה אלא כאוסר פירות חברו על חברו אבל כל שנדר או נשבע בדבר שאין בו לא ענוי נפש ולא עכוב מלאכה אין האדון יכול לכפותו ולפי מה שיתבאר למטה אם נדר על אשכול של ענבים אם אין שם אלא הוא הרי זה אוכלו אף בלא כפייה שהרי יש כאן ענוי נפש ואין הנדר חל ואם יש שם אחר אין רבו יכול לכופו וכן כל כיוצא בזה:

לענין ביאור זה שאמרו כאן שאני הכא דכתיב על נפשו וכו' פירושו דכתיב גבי נדרים ושבועות על נפשו כלומר שכל שיש בו ענוי נפש אינו חל ומהו דתימא אף לענין נזירות כן קמ"ל שחל הוא עליו אע"פ שיש בו ענוי נפש אלא שהרשות ביד רבו לכופו ולמדת מזו שכל שיש בו ענוי נפש אינו חל כלל אבל החלק השני והוא שאם אין בו ענוי נפש אין רבו יכול לכופו יתבאר למטה והריני מצרף אותה סוגיא עם זו כדי שיהא הענין רצוף במקום אחד והוא שאמרו תנו רבנן רבו כופהו לנזירות אבל לא לנדרים ושבועות ושאלו בה למה רבו כופהו בנזירות ולא בנדרים ושבועות אי משום דכתיב על נפשו יצא עבד וכו' אף נדרים כן וזו ודאי קשה לפרש דהא קרא בנדרים כתיב ועוד שהרי פסוק זה מוכיח שאין הנדר חל עליו כלל ובנזירות אי אתה אומר כן שהרי אתה אומר עליו חל הוא אלא שרבו כופהו אלא שלשון מסכתא זו אינו מדוקדק כל כך ואנו מפרשים בה דאלישנא דהכא סמיך והכי קאמר אי מדכתיב בנדרים על נפשו כלומר דכל שיש בו ענוי נפש אינו חל כלל ואמרת עליה דנזירות מיהא איתרבי אף על פי דאית ביה עינוי אלא שרבו כופהו דלהכי אהני על נפשו בנדרים נמי במה שהם חלין והוא כשאין בו עינוי נפש יהא רבו כופהו שהרי אין בו עינוי דנדרים הוה ליה כענוי דנזירות מצד שהנזירות נתרבה מן המקרא והמתרץ לא הבין שאלתו והיה סבור על המקשה שיהא דעתו שהנדר חל אף במקום ענוי ומחזר לומר שיהא רבו כופהו ותירץ לו שזה שאין רבו כופהו הוא מפני שאין בה ענוי שאם נדר באשכול זה הרי מותר באחרים מה שאין כן בנזיר שיש בו ענוי וחזר ושאלו לפי סברתו ומה תאמר כשאין שם עוד אשכול והא רבו יכול לכפותו והוא חוזר ומשיבו בחרצן שאין שם עינוי כל כך אף כשאין שם אחר שאין אכילתו מצויה ובנזיר מיהא נזר בחרצן נעשה נזיר לכל והוא משיבו שאף בחרצן כל שאין לו דבר אחר לאכל חליש ליביה ואיכא ענוי ויהא יכול לכופו והעלה אביי שלשון הבריתא אינו כן שהנדר כל שיש בו ענוי אין כאן נדר כלל ומה שאמרו בבריתא כופהו לנזירותו ולא לנדרים ושבועות ענינו בנדרים שיש בה ענוי ופירושה צריך לכופו בנזירות אבל בנדרים ושבועות אינו צריך לכפותו כלל דכתיב להרע או להטיב שאין שבועה אלא במה שבידו והרעה לאחרים אינה בידו ועבד כל הרעת עצמו הרעה לאדון הוא הא כל שאין בו ענוי אין צ"ל שאינו כופהו הואיל ואין בה שום הרעה לאדון ולמדת שהמקשה היה מחזר לומר שבמקום שאין שם ענוי יהא רבו כופהו והעלו הלכה שאינו כופהו:

ולענין הבריתא מיהא הוזכר בה אבל לא לנדרים ושבועות וערכין וא"כ לפי מסקנא זו אתה צריך לפרשה שאינו צריך למחות שאינו חל עליו כלל כמו שביארנו למעלה וכן כתבוה גדולי המחברים בהלכות נזירות ומ"מ בתוספות מפרשים שלא נשנית בה ערכין כדמיון הנדרים אלא כך פירושו נזירות בעיא כפייה ומהניא ביה נדרים ושבועות לא צריכי כפייה כלל הואיל ויש בהן עינוי ערכין לא מהניא בהו כפייה כל שיש לו מעות שאין לרבו רשות בהן על הצדדין שאפשר להיות כן על הצדדין שביארנו בראשון של קדושין והרי הוא כנדרים שאין בהן עינוי והדברים נראין ובהלכות ערכין ראיתי לגדולי המחברים שכתבו שהעבד מעריך ולכשיפדה נותן הערך שנדר:

הגוי אינו מעריך אלא שהוא נערך כיצד גוי שאמר ערך ישראל פלוני עלי או ערכי עלי אע"פ שהוא בתורת נדר ונדבה לענין הערכה לא אמר כלום אבל ישראל שאמר הרי ערך גוי זה עלי חייב בערכו כפי שניו וגדולי המפרשים בהגהותיהם פסקוה בהפך ר"ל שהגוי מעריך אבל לא נערך ובמקומה נחלקו בה רבי מאיר ורבי יהודה ושיטתנו כר"מ וממה שנאמר בה במקומה בראשון של ערכין אמר רבא הילכתיה דר"מ מסתברא וטעמיה לא מיסתברא ומ"מ לגדולי המפרשים הואיל ולא מיסתבר טעמיה הדרינן לכללא דר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה ודעת ראשון נראה עיקר:

בן נח אף על פי שיש לו אבות לענין ירושה על הדרך שביארנו בראשון של קדושין בענין גוי יורש את אביו דבר תורה מ"מ אינו בתורת אבות לענין כבוד ר"ל שאינו מוזהר על כבוד אב ואם נתגייר האב והבן אפי' נתגייר האב והיתה לידת הגר בקדשה הואיל והורתו שלא בקדשה אינו חייב על מכת אביו וקללתו אלא שנוהג בו מקצת כבוד אפילו גר שנתגייר ואביו גוי אסור לו לבזותו שלא יאמרו עליו בא מקדושה חמורה לקדושה קלה: