מאירי על נזיר קיח

המשנה השניה והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק אוכל בקדשים לאחר ששים יום ושותה ביין ומטמא למתים לאחר מאה ועשרים יום שתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי אבל בזמן שהוא ספק אינה דוחה אמר הר"ם פי' זאת ההלכה תצטרך אל ששה עקרים יהיו שמורים בדעתך ואז יתבאר ענינה העקר הראשון שמחוסר כפורים אסור בקדשים עד שיביא כפרה ושהמצורע מכלל הארבעה מחוסרי כפרה כמו שיתבאר בשני מכריתות ואין הנזיר מכלל מחוסר כפרה כמו שהתבאר שם והעקר השני שהמצורע יגלח שני גלוחים ואז יביא כפרתו וזה לשון התורה התגלחת הראשונה בעת טהרתו מהצרעת אחר הטבילה התגלחת השנית ביום ז' מן התגלחת הראשונה והביא הקרבנות בשמיני ואז יותר לו אכילת הקדשים וזה כלו לשון התורה והעקר השלישי שימי ספירו והם הימים אשר בין שני הגלוחין וימי חלוטו והם ימי החלט לא ימנו בין ימי הנזירות וכבר ביארנו זה בפרק אשר לפני זה והעקר הרביעי שאין אדם מגלח תגלחת אחת ותעלה לו לנזרו ולצרעתו והעקר החמישי וכבר נכפל שנזיר שנטמא בימי הנזירות ואפי' בסוף היום ממנו סותר את הכל והעקר הששי והוא שנזכר בזאת ההלכה שתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי אבל בזמן שהוא ספק אינה דוחה וכאשר היו אלו העקרים כלם אמתיים התחייב מהם שהנזיר כאשר היו עליו סתם נזירות אשר היא ל' יום כמו שהתבאר והוא אשר דברנו בו בזאת ההלכה עד שבסוף השלשים יום התחדש לו ספק טומאה או היה באלו השלשים יום כלם ספק טמא וכן גם כן היה באלו הל' יום ספק מוחלט הנה אי אפשר לומר אכילת הקדשים לאחר שלמות כפי הנזירות אשר היו עליו וזה ששים יום ולא יותר לו השתיה והטומאה והפסק ממנו הנזירות אם לא אחר ד' דמיוני הנזירות אשר עליו וזה אחר ק"כ יום וסבת זה שהגלוחים המחויבין לו תגלחת טומאה לפי שהוא ספק טמא ותגלחת טהרה ושתי תגלחות של מצורע לפי שהוא ספק מצורע ויגלח כל אחד מאלו הד' בסוף לפי שבשני אלו הספקות הנופלים בטומאה והצרעת ד' סברות אחד מהם שהוא טמא ודאי ומוחלט ודאי או טמא ודאי ואינו מוחלט או מוחלט ודאי ואינו טמא או טהור ואינו לא מצורע ולא טמא מת בתגלחת הראשונה אשר גלח בסוף שלשים יום אשר היה בהם ספק טמא וספק מוחלט שאם לא היה לא טמא ולא מוחלט הנה לא יחייבהו זולתו ואם היה מוחלט וטמא הנה תהיה זאת התגלחת הראשונה משני התגלחות המחויבות לכל מצורע ולא יוכל לגלח שנית ביום ז' מזאת התגלחת לא יותר מוחלט בספק ואולם אינו מצורע ואמנם הוא טמא ודאי וכבר נפלו השלושים יום מן הקודמים מפני הטומאה והוא עתה באלו השלושים השניים בנזיר ולא יותר תגלחתו בימי הנזירות זאת התגלחת השניה המחוייבת לה מהיותה ספק מוחלט כאשר הוא ספק וזה ענין אמרם לגלחו בגו שבעה לאו אפשר דילמא לאו מוחלט הוא ורחמנא אמר תער לא יעבור על ראשו ולזה נניחהו עד שישלימו שלשים שניים ואז נגלחהו התגלחת השנית אשר בה תשלם טהרת מצורע ואז יאכל בקדשים לפי שכבר גלח השתי תגלחות וכן האחת והאחת שלשים יום ואם היה הוא המוחלט הנה כבר נטהר לפי שאינו מתנאי הטהרה לפי שלא יהיה בין תגלחת ותגלחת זולת ז' ימים ולא יותר אבל הכונה שלא יהיה פחות הנה כבר באר שהוא לא אפשר טהרתו אלא אחרי כפל זמני הנזירות וישאר ענין התרת היין והטומאה ואמר גם כן לסבת מוחלט ודאי היו הראשונים ויהיו ימי חלוטו והשנית יהיו ימי ספירו והם אשר היו בין שתי התגלחות כמו שביארנו והעקר הרביעי אצלנו שימי חלוטו וימי ספירו אין עולין לו ויצטרך שיצא אחר הששים יום שלשים יום נזיר ויגלח שלישית ואם היה אמנם מוחלט לבד הנה לא יצטרך יותר זולת שאנחנו נאמר אולי גם כן טמא היה בודאי ואי אפשר לו בלתי תגלחת טומאה לפי שלא תגלחת אחת לנזיר ולצרעתו ולזה יעמד שלשים יום רביעיים ויגלח תגלחת רביעית ותהיה התגלחת הראשונה מאלו שתי התגלחות המחויבות למוחלט והתגלחת השנית לספק ספירו ר"ל השנית משתי התגלחות המחויבות למוחלט והתגלחת השלישית לספק טומאתו אשר תצטרך שתהיה גם כן אחר ימי הנזירות עד שיפלו שזה הספק אמנם חדש בימי הנזירות כמו שבארנו תחלה והתגלחת הרביעית תגלחת טהרה ועל זה ההיקש בעינו הלא הדין כמו שנדר בנזיר דרך משל שנים עד היו בם כלם ספק מוחלט והתחדש לו ספק טומאה בסופו והנה הוא אוכל בקדשים אחר עשרים ושותה יין אחר ארבעים כמו שבארנו והוא אמרם בת שנה רוצה בו נזירות בת שנה אוכל בקדשים אחר שתי שנים ושותה אחר ד' ומגלח ד' תגלחות ואולם הקרבנות אשר יקריב בכל תגלחת ואיך מלאכתה הנה אין ספק זה נאות בכונת זה הפירוש:

אמר המאירי צריך שתזכור מה שהקדמנו במשנה שלפניה שתגלחת מצוה דוחה את הנזירות בזמן שהיא תגלחת מצוה בודאי אבל כל שהיא תגלחת מצוה מספק אינו דוחה את הנזירות ומתוך כך משנתנו שמזקקת לנזיר זה תגלחת מצד מצות ספק פירושה באשה וקטן על הדרך שביארנו בראשונה וכן צריך שתזכור מה שכתבנו שם שהמצורע בכלל מחוסרי כפרה ליאסר בקדשים עד שיביא כפרתו אחר שתי תגלחות אחת ביום טהרתו לאחר הטבילה ואחת בשביעי של אותה תגלחת ויביא קרבנותיו בשמיני ואוכל בקדשים אבל הנזיר אע"פ שהוא טעון קרבן אינו בכלל זה וכל שהוא נזיר טמא כל שהזה שלישי ושביעי מותר בקדשים שאין טמא מת בכלל מחוסרי כפרה וכן תזכור מה שכבר ביארנו שכל שנטמא במת סותר כל מה שמנה אבל טומאת צרעת אינה סותרת אלא שימי חלוטו וימי ספירו אינם עולין לו וכן צריך שתדע שאין תגלחת אחת עולה לנזירות ולצרעת וכן צריך שתדע בענין הקרבנות שקרבנות מצורע לעשיר הם כבש לאשם וכבשה לחטאת וכבש לעולה ושלשה עשרונים למנחה ובעני כבש לאשם ושני תורים אחד לעולה ואחת לחטאת ועשרון למנחה ושל נזיר טמא שני תורים אחד לחטאת וכבש לאשם ושל נזיר טהור כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים וסל של מצוה וכבר ידעת שכל ספק שבקרבן עולה ויורד אפשר להקריבה בתנאי נדבה אבל חטאת ואשם אין באים נדבה אלא שחטאת הערף קריבה ואינה נאכלת ומעתה אתה נכנס בביאורה של משנה זו והוא שאמר:

נזיר שהיה טמא בספק כגון שנסתפק לו אם נטמא במת באי זה זמן שבתוך שלשים שלו אם לאו וכן שהיה מוחלט בספק ר"ל כגון שנסתפק אם החליטו כהן בתוך שלשים שלו גם כן באי זה זמן שבהם אם לאו ועכשיו נרפא מצרעתו וצריך לה שתי תגלחות והזה שלישי ושביעי לספק טומאתו וצריך לה תגלחת שלישית וצריך עוד תגלחת רביעית לסוף נזירות הטהרה ואומר עליו שאינו אוכל בקדשים עד שיעברו עליו ב' נזירות ר"ל שלשים יום כסתם נזירות ועדיין כל דקדוקי נזירות עליו כאיסור שתיית יין וטומאה למתים עד שיעברו עליו ארבע ר"ל ק"כ יום וכן הענין בנזירות מרובה מונה שתי נזיריות כמנין נזירותו לקדשים וארבע לדקדוקי נזירות ר"ל שאם היא נזירות בת שנה אינו אוכל בקדשים עד שיעברו עליו שתי שנים וכל דקדוקי נזירות עליו עד שיעברו ארבע שנים וכן כל כיוצא בזה וסיבת הענין הוא שאדם זה ענינו באחד מארבעה פנים או שהוא טהור לגמרי ולא היה לא טמא ולא מוחלט או שהיה טמא ומוחלט או שהיה טמא ולא מוחלט או שהיה מוחלט ולא טמא והרי אלו היה טמא ומוחלט בודאי היה דינו לגלח שתי תגלחות מצד חלוטו אחת מיד הואיל ונרפא והשניה לסוף שבעה שתיהן בכל שערו וראשונה בצפרים ועץ ארז וכו' ושניה בשביעי לראשונה וטובל ומעריב שמשו והיה מביא קרבנות מצורע בשמיני שהם כבש לאשם וכבשה לחטאת וכבש לעולה ושלשה עשרונים למנחה ועושה בהם כסדר הכתוב בתורה ואחר כך היה מונה שבעה ימים לטומאתו ומזה בהן שלישי ושביעי ומקיים תגלחת טומאה שמאחר שתגלחת מצוה הוא שגלח בראשונה דיו שיגלח לאחר שבעה שמצות גלוח מתקיימת אחר שצמח בכדי לכוף ראשו לעיקרו ואחר כך מתחיל נזירות מתחלה שהרי נפלו ימיו הראשונים ואע"פ שהנזיר אסור בגלוח אלא א"כ הוא תגלחת של נזירות אם של טומאה אם של טהרה כבר ביארנו שתגלחת מצוה כגון תגלחת של צרעת מגלח אבל עכשו שאינו מוחלט ודאי אין תגלחת הצרעת מותרת לו שמא אינו מצורע וכן לא תגלחת טומאה שמא אינו טמא וא"כ צריך להמתין עד סוף נזירותו שאם אינו טמא ולא מצורע יהא מגלח לנזירות טהרה וכיצד הוא עושה מזה בשלישי ושביעי ואינו מגלח ומונה נזירותו וביום שלשים או ביום של סוף נזירותו מגלח כל שערו ובעץ ארז ואזוב וצפרים כדין תגלחת מצורע ואם היה מצורע ודאי הרי יצא ידי תגלחת ראשונה ואם אינו מצורע ולא טמא מת הרי גלוח זה היה של נזירות טהרה ופירשו בגמרא שתגלחת זו מביא צפרים ביום הגלוח על ספק חלוטו וחטאת העוף למחרתו על ספק טומאתו ועולת בהמה על ספק נזירות טהרתו דאי ודאי מצורע הוא ולא טמא הרי צפרים חובתו וחטאת העוף קריבה על הספק ואינה נאכלת אלא שנשרפת ומה שאמרו בגמ' אזלא לקבורה לדעת ר' יהודה נאמרה שאמרה כן באחרון של תמורה ומ"מ הלכה כחכמים ולשריפה אזלא ואע"פ שמצורע נזיר אינו בדין חטאת העוף ומצורע עשיר שהביא קרבן עני לא יצא מפקיר נכסיו והוה ליה עני ועולתו מביאה על תנאי נדבה ומשום צפרים אין כאן חשש שהרי מבחוץ היתה עשייתן ואין בהן חולין בעזרה וגלוח זה שאמרנו עליה שהוא ביום שלשים אף על פי שעקר גלוח ביום ל"א הואיל ועדיין אסור לשתות הקלו בה ועדיין אינו יכול לגלח לא משום תגלחת שניה של מצורע ולא משום תגלחת נזיר טמא שמא לא היה מצורע אלא נזיר טמא ואותה תגלחת שביום שלשים של נזירות טומאה היתה ואינו יכול עכשו לגלח תגלחת מצורע שאינה דוחה נזירות מספק ונמצא שביום ל"א מתחיל למנות נזירות טהרה ואע"פ שלא הביא אשמו ר"ל אשם של נזירות טומאה אין בכך כלום שהרי מתחיל למנות משהביא חטאתו כמו שהתבאר וביום ס' שהוא יום שלשים למנינו שנשלם זמן נזירות אחרת מגלח מתגלחת שניה של מצורע ומביא חטאת העוף ועולת בהמה לספק חלוטו שאין המצורע מביא קרבנותיו עד לאחר הקרבנות ואוכל בקדשים שאם מצורע היה הרי הביא קרבנותיו ואם טמא מת היה הרי אינו בכלל מחוסרי כפרה כמו שהקדמנו וצפרים אינו צריך שכבר הביאם ועל זו שאלו בגמרא והא בעי אייתויי אשם ר"ל אשם מצורע והרי מעוכב באכילת קדשים עד שיביאנו והעמידוה כרבי שמעון שסובר שאפשר להביא אשם על תנאי נדבה ר"ל שמביא שלמי נזיר בתנאי אשם ואף על פי שממעט אכילתו שהרי אכילת אשם ליום ולילה לבד הוא סובר מביאין קדשים לבית הפסול כלומר שגורמין להם לבא לבית הפסול בהמעטת זמן אכילתם ואע"פ שאין הלכה כן שעת הדחק שאני וגדולי המחברים כתבו שאין האשם מעכב לא בתגלחת טומאה ולא בצרעת כעולה ואין הדברים נראין וכבר הרגישו בה גדולי המגיהים ואינו מביא עכשו קרבן טומאה שאם אינו מצורע כבר הביאו בתגלחת ראשונה ואם הוא מצורע וטמא אין קרבן טומאה עולה לו עד שיצא מטומאת צרעתו ויתכפר בקרבנותיו ועדין אינו יכול להתחיל בנזירות טהרה שמא טמא ומצורע היה ושתי התגלחות לצרעתו היו ואין תגלחת מצורע עולה לנזירות טומאתו וצריך עדין לגלוח טומאתו ואינו רשאי לגלח לסוף שבעה שאחר ס' שמא אינו טמא ונזירות טהרה הוא ואינו מגלח בתוך ימי נזירותו או שמא מצורע היה ומנין ראשון לא עלה לו שימי חלוטו היו וכן לא מנין שני שימי ספירו היו ומתוך כך ממתין פעם שלישית ומגלח ומביא חטאת העוף והוא הדין לעולת העוף ועולת בהמה בתנאי נדבה ואחר כך מתחיל בנזירות טהרה ומונה ל' יום פעם רביעית ומתנה ומביא כל קרבנותיו ומתנה על העולה אם טמא הייתי עולה ראשונה נדבה וזו חובה ואם מוחלט הייתי ראשונה חובת מצורע וזו חובת נזירות ושתים האמצעיות נדבה וכן כלם כפי הראוי להן בתנאי וזה הנשאר הוא שאר קרבני וכבר ביארנו למעלה שאלמלא שהתרת לגלחו ביום ל' הוא שאלו המתנת עד ל"א תהא התגלחת שניה ביום ששים ואחד ועדיין הוא טבול יום ואינו מביא קרבנותיו עד ס"ב ונמצא שלא נראה לאכל קדשים עד ס"ב:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה כלה על הדרך שכתבנוהו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוה במשנה אלו הן: