מאירי על מועד קטן ו

הלכה למשה מסיני שעבודת קרקע אסורה בתוספת שביעית והוא שלשים יום לפני ראש השנה אלא שבעשר נטיעות הותר לחרוש כל בית סאה בשבילן עד ראש שנה כמו שאמרו עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני וכבר ביארנוה בחיבור זה בראשון של תענית ואיסור זה לא היה אלא בזמן שבית המקדש קיים ובאותו זמן הוסיפו חכמים על גזרה זו שלא יהו חורשין שדה אילן אלא עד עצרת שעד עצרת חרישה מועילה לפירות של ששית והוא ענין כל זמן שיפה לפרי ומשם ואילך אינו אלא לצורך שביעית:

ולא שדה לבן אלא עד הפסח שעד הפסח הארץ לחה מצד גשמי החרף וחרישה מועלת בו לתבואה של שנה זו וכן עד זמן זה הוא זמן חרישה לקשואין ודלועין ומזמן זה ואילך סרך חרישה לצורך שנה שביעית היא ואחר שחרב בית המקדש אע"פ שהיו נוהגין קדושת שביעית איסור תוספת נפקע מכל וכל אפי' תוספת שלשים שלא נאמרה הלכת סיני לענין זה אלא לזמן שבית המקדש קים ואע"פ שבמסכת יומא פ"א ב' למדנו מן המקרא שבכל שביתה אנו מוסיפין מחול על הקודש דוקא בתוספת מועט וא"ת אם תוספת מועט דאוריתא היאך אמרו בעירובין ל"ד ב' כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות והא בין השמשות דאוריתא מדין תוספת מ"מ הואיל ואין בו עונש אפי' מלקות ושלא נזכר איסורא בפי' הקלו בו ומ"מ לענין שביעית איסור תוספת שלשים נפקע מכל וכל אבל ענין נטיעה והברכה והרכבה אף בזמן הזה נוהג על הדרך שיתבאר במסכת ראש השנה ט' ב':

במסכת עבודה זרה נ' ב' התבאר שאין מתלעין את האילנות במועד ולא מזהמין אבל סכין שמן לגזום ומגדולי המחברים מתירין בסיכת הפירות:

אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין או שהתנו הראשונים על כך וכבר הארכנו בענינים אלו ובמה שיצא לנו בהם מדקדוקין שבסוגיא זו בראשון של יום טוב: