מאירי על מועד קטן ה

אע"פ שכל עבודת קרקע נאסרה בשביעית אינו לוקה אלא על ארבעה דברים שתים מהם אבות ושתים מהם תולדות והם הזריעה והזמירה שהיא תולדתה והקצירה והבצירה שהיא תולדתה אבל שאר המלאכות לא נתפרשו מן התורה ואינו לוקה עליהן אבל מכין אותו מכת מרדות כיצד נכש בשביעית והוא ליקוט העשבים הרעים בעקירה או עדר ר"ל שחפר כדי לרפות את הארץ בין הזרעים להצמיחם יפה או כסח העשבים הרעים שלא בעקירה או שחרש מכין אותו מכת מרדות וכן באילנות אם קרסם והוא שחתך הענפים היבשים מן האילן או מן הגפנים שלא יכחישו את האילן או את הגפן או זירד והוא שהיו ענפים יותר מדאי באיזה מקום שבאילן וצריכין לחתוך אע"פ שאינן יבשות או פסג והוא חתוך כל ענפי האילן חוץ מגזע העליון שבו כדי שיגדל ביותר וי"מ שאם ענפיו משפילות אדם קושר אותן להעלות גדולן דרך מעלה להגביהם בכלם מכין אותו מכת מרדות:

וכן אין מזבלין את הקרקע או האילן ובתלמוד המערב שבמסכת שביעית גורסין אין מיבלין ר"ל שאין חותכין היבלת הנעשית באילן מפני התולעים הנעשים בתוכה שלא יכחישו האילנות:

ואין מפרקין העלין כשהן מרובין יותר מדאי עד שמכסים את הפירות ואין חמה שולטת בהם כדי צורך בשולם:

ואין מאבקין נראה לי בפירושו מה שאובקים אותו במקום חתוכו בבגד מפוטם ורוב מפרשים פי' שאם נתגלו שרשיו מביאין אבק ומכסין אותו וי"מ אבק של בשמים לפטמו ולמתק פירותיו:

ואין מעשנין והוא שהיו מעשנין תחתיו להמית התולעים ולי נראה שהיו עושין כן כשהיה משיר פירותיו מרוב שמנו ליבשו ולהכחישו:

ואין מסקלין והוא הסרת האבנים מתוכו ואם עשה כל אלו וכיוצא בהן ממלאכות שאינן מפורשות בכאן ומפורשות במקומן מכין אותו מכת מרדות:

אבל עודרין תחת הגפנים לצורך הגפנים שלא ייבש מה שנולד בו לא לצורך עבודת קרקע:

וכן מקשקשין תחת הזיתים והוא חפירה מועטת הנקרא בלשון תלמוד סתומי פולי מפני שהיא עשויה לסתום הנקבים הנעשים בשרש האילן שלא יכנס בהם הרוח ויתיבש אבל אם עשה כן שלא מחשש פסידת האילן אלא להשביחו ולעלות בהצמחתו והוא הנקרא אברויי אילנא אסור ורשאי למלאת נקעים העשויים סביב האילן מים אלא שאין עושין את הנקעים מתחלה ובגפנים עושין את העוגיאות לכתחלה והן מתמלאין מאליהן שהרי השקאה מותרת בשביעית כמו שביארנו במשנה כל זמן שיש שם פסידא כגון בית השלחים:

אע"פ שביארנו שהחרישה אינו לוקה עליה בשביעית מ"מ איסור עשה מן התורה יש בה כדכתי' בחריש ובקציר תשבות ואע"פ שהוא נאמר בשבת בסוגיא זו פירשנוהו על השביעית ויש צדדין שהוא לוקה על החרישה והוא אם חרש לחפות זריעותיו בחרישתו ולא משום חרישה אלא משום זריעה שהחיפוי בכלל זריעה הוא כמו שביארנו בכלאים א"כ מה שאמרו באחרון של מכות כ"א ב' יש חורש תלם אחד וחייב עליו שמנה לאוין ומפרש לה שחורש בשור ובחמור מוקדשין וכלאים בכרם ושביעית ונמצא שלוקה על חרישת שביעית וכן על חרישה בכלאים וכאן כתבנו בשניהם שאינו לוקה בחרישה על כל פנים אתה צריך לפרשה במחפה את זריעותיו והוא תולדת זריעה:

מכאן אתה למד שכל שנאמרו כללים בעשה ופרטים בלא תעשה אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל לרבות כל שכעין הפרט שאלו כן הרי יש כאן כלל ופרט וכלל דכתי' שבת שבתון יהיה לארץ כלל שדך לא תזרע וכרמך לא תבצור את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור פרט שנת שבתון יהיה לארץ חזר וכלל אלא שכל כיוצא בזה אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל אלא בכלל ופרט ואין מרבין בהם כעין הפרט ללקות עליהן ואע"פ שאמרו כאן דכולא עלמא לית להו דר' אבין אעפ"כ הלכה כמותו ויש לנו כיוצא בו בקדושין דכולי עלמא אותיות נקנות במסירה ואין הלכה כן וכמה כיוצא בהן וכבר כתבנו דיני מדה זו בששי של סנהדרין מ"ו א':