מאירי על מועד קטן מט

חכם שמת הכל כקרוביו ונוהגין עליו במועד דברים אלו שהותרו לקרובים והם קריעה וחליצת כתף והבראה וכן קורעין לאדם המפורסם בכשרות וחסידות אם היה שם קודם קבורה דרך הערה אמרו כל המתאבל על אדם כשר מוחלין לו כל עונותיו כלומר כי אז יכנע לבבו הערל ויפליג בתשובה וכן חייב לקרוע לכל אדם שהוא עומד על גביו בשעת יציאת נשמה ומי שמפרש משנתנו בחול מפרש שמועה זו בחול אבל במועד אסור אלא שהדברים מוכרעין כדעת ראשון ונראה לי בזה דוקא על סתם כל אדם שסתמן יודעין בתורה ומקיימין את המצות אבל הנודעים בהפך זה חלילה וחס והוא שאמרו בה העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא למה זה דומה לספר תורה שנשרף שחייב לקרוע ודיינו שיהיו סתם בני אדם בדמיון ספר תורה והוא הדין לנשים שאף הן בקיום מצות שהוא דמיון ספר תורה ומ"מ גדולי הרבנים פי' דמיון ספר תורה מפני שעדין יכול ללמוד וא"כ אין נשים בכלל ועיקר הדברים כמו שכתבנו:

לא סוף דבר חכם שלמד ממנו אלא אפי' לא למד ממנו הרי הכל קורעין עליו אם לא קרע ביום מיתה או יום קבורה הרי זה קורע כל זמן שיהיו עסוקים בהספדו שהיה מנהגם לעסוק בהספד חכם כל שבעה פעם אחת ביום או יותר משבעה לפי מה שהוא אדם ומ"מ אם לא קרע ביום מיתה או ביום שמועה ראוי לו להמתין עד שעת הספדו ומ"מ קריעה על רבו חמורה מקריעה של שאר חכמים כמו שיתבאר:

שמועה רחוקה של תלמיד חכם יראה שאין חייב עליו שהרי בקרוביו אמרו וקרוב ברחוקה אינו קורע וברבו מיהא יראה שקורע:

אין מניחין ספר תורה במטתו של חכם סמוכה לו דרך כבוד לומר קיים זה מה שכתוב בזה שהרי אסור לישב על גבי מטה שספר תורה מונח עליה אפי' לתלמיד חכם ובקצת מקומות נהגו להוציא בהספדו ספר תורה בלא עטרה אבל אין מניחין אותה על מטתו ויש מי שמתיר בכר ובלבד שתהא ספר תורה גבוהה על המטה כל שהוא ויש מתירין אף שלא בהגבהת ספר כלל:

חכם אין משנין אותו ממטה למטה שכבודו במטה ראשונה ודרך סמך הביאוה מדכתי' וירכיבו את ארון האלהים על עגלה חדשה כלומר ונאמר שם שעל עון זה מת עזא אלמא לא היה לו לשנותו וכן אין משלשלין דרך גגות וקרפיפין אלא שמוציאין אותו דרך הפתח וכל שלא היו יכולין להוציאו דרך הפתח מתוך צרות הפתח שוברין את הפתח או משתדלין להוציאו דרך הפתח באיזה צד:

ולענין ביאור מיהא יש שואלין במה שאמרו כי נח נפשיה דרב הונא וכו' לא הוה נפיק פורייה אבבא סבור לשלשלה דרך גגות וכו' והלא בארץ ישראל העלוהו כדאיתא בשמעתא ומה ענין למטה היה להם להוציאו בארונו הנעשה לו להוציאו ולהעלותו לארץ ישראל אלא שמתוך כך פירשו גדולי המפרשים שכל העולים ליקבר לארץ ישראל היו נקברים תחלה במקומם עד שיתעכל הבשר ולאותה קבורה היו מוציאין אותו במטה:

חכם שבא לעיר והיו באותה העיר בעלי הוראה אע"פ שזה שבא גדול מהם ראוי לו להניח להם מקום ואם לא עשה כן אף הם אינם מחויבים להניח לו את מקומם והוא שאמרו על ר' אמי ור' אסי שהיו בארץ ישראל ואמרו להם שרב הונא היה בא לשם ואמרו זה לזה כי הוינן בדוכתיה הוה לן לדלויי רישין מיניה כלומ' היה לנו להניחו לעשות כרצונו ולסלק עצמנו מעליו ויש גורסין לא הוה לן לדלויי רישין מקמיה כלומר לא היה לנו להרים ראשנו לפניו אתא להכא אתא ליה באתרין כלומר ואין לנו להניח לו את מקומנו:

ארון העובר ממקום למקום אם היתה תכונת גופו קיימת אע"פ שנתעכל הבשר דנין אותו כמת עצמו שמת בו ביום ועומדין עליו בשורה באותו מקום שעבר לשם ואומרין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים ופירשו גדולי המפרשים דוקא שיהיה שם אחד מהראויים להתאבל ואם לא היתה תכונת גופו קיימת אין עומדין עליו בשורה ואין אומרין עליו לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים:

באבל רבתי התבאר שאין מפנין את המת מקבר לקבר מ"מ בסוגיא זו יראה שלכבוד אדם גדול מפנין קבר לגנוז בתוכו אדם גדול שהוא ראוי לו וכמו שאמרו אמ' ליה יהודה לחזקיה קום מדוכתיך כלומר שהבינו בדעתם שכך היה ראוי לעשות לפנות חזקיה משם ולגנוז בר רב הונא ומ"מ לא הותרה אלא בקושי גדול והוא שאמרו על זה קם בהדיה עמודא דנורא ויראה לי שהוא משל על יראת עונש גחלתם של תלמידי חכמים:

קריעה שאדם קורע על חכם שאינו רבו כיון שהחזיר פניו מן המטה או מן ההספד אם קרע לאחר קבורה שולל ומאחה לאחר שבעה וגדולי המחברים כתבו למחרתו וכדרך מה שאמרו בסוגיא זו אפי' רבו שלמדו תורה אינו יושב עליו אפי' יום אחד אבל קריעה שעל אדם כשר או שעל כל אדם אם עמד על גביו בשעת יציאת נשמה כמו שביארנו יראה לי שכיון שהחזיר פניו מן המטה רשאי לאחותו ושיעור קריעה שעל אדם כשר או של כל אדם אם עומד שם בשעת יציאת נשמה י"א שהיא בטפח וי"א שדינו במשהו וכן עקר ויש נוהגין לקרוע כשעומדין ביציאת נשמה של כל אדם משהו ובשולי בגדיהם: