מאירי על מועד קטן כח

קטן שהיה שער מצערו מותר לגלחו במועד ולא סוף דבר אם נולד בתוך המועד אלא אפי' נולד קודם המועד מותר לגלחו במועד כל זמן שמכיר בו שהשער מצערו וכל אלו שאמרנו במשנה שהם מותרין לגלח במועד מותרין הם לגלח בימי אבלם אם תכפוהו אביליו כמו שהתבאר למטה וכן מה שנתגלגל כאן שמקרעין לקטן אע"פ שאינו בר אבילות מפני עגמת נפש יתבאר למטה:

אבל אינו נוהג אבלותו ברגל שנ' ושמחת בחגך ואם הוא אבלות שכבר חל עליו מערב יום טוב הרי רגל מפסיקו אתי עשה של שמחת רבים ודחי עשה של אבלות דיחיד ואם הוא אבלות חדש מחמת שמת לו ברגל הרי אין אבלות חל עליו ברגל דלא אתי עשה של אבלות דיחיד ודחי עשה דשמחה דרבים ונמצא שאין אבילות ברגל בשום צד אבל מנודה נוהג נדויו ברגל ונאסר לו בשאילת שלום ובנעילת סנדל וחייב בעטיפת הראש ובכל עניני נדוי ולא עוד אלא שמנדין אותו ברגל מתחלה אם הוא ראוי לכך על אחד מן הדרכים שיתבארו למטה ואפי' בדיני ממונות וכמו שאמרו בסוגיא זו דנין דיני נפשות ודיני ממונות ודיני מכות במועד ומאחר שאתה מרחיב את הדרך לדון אף אתה צריך לומר שאם אינו שומע נישמתיה והוא שאמר ואי לא ציית מי לא משמתינן ליה ואע"פ שאם אינו שומע אנו צריכין להתרותו שני וחמישי מ"מ הני מילי למאן דאמר אתינא אבל למאן דאמ' לא אתינא משמתינן ליה לאלתר כדאיתא בבבא קמא קי"ב ב' ואם אינו נוהג למה משמתין אותו:

ולענין ביאור מה שאמר אביי דילמא לעיוני לאו למימרא לעיוני דוקא ולא לגמור את הדין שאם כן למה מתחילין אלא לגמור את הדין ואי לא ציית ממתינין מלשמתו עד לאחר הרגל אלא שנדחו דבריו ואף הוא חזר והביא ראיה שלא לנהוג נדוי ברגל מדאמר במתניתי' והמנודה שהתירו לו חכמים כלומר והמנודה הוא מאותם שמתגלחין מפני שהתירו לו חכמים בכך שלא לנהוג נדויו ברגל והשיבוהו מי קתני שהתירוהו כלומר דמשמע דאמועד קאי שאין נדוי נוהג בו שהתירו לו קתני כלומר לאיזו סבה כגון שנתפייס לבעל דינו כמו שפירשנו במשנה הא כל שלא התירו לו נוהג נדויו ברגל וכן הלכה:

וכן מצורע נוהג צרעתו ברגל אחר שכבר חל הסגרו או חלוטו קודם יום טוב ואסור בתכבוסת ובשאילת שלום ובשאר דברי' שהמצורע אסור בהם ומ"מ אם לא הותחל דינו עדין אם להסגר אם להחלט אין מתחילין לראות נגעו במועד כמו שביארנו בפרק ראשון:

זה שאמרו בסוגיא זו אי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ר"ל ושמחת בחגך ודחי עשה דיחיד שמשמען של דברים שבאבלות שחלה קודם יום טוב יש בה עשה בכניסת יום טוב יש לתמוה שהרי פסקנו בשני של ברכות אנינות לילה דרבנן עד שרבים פסקו מכאן שאנינות לילה של יום מיתה וקבורה דאוריתא וכר' יהודה שאמרה כן במסכת זבחים פרק טבול יום ק' ב' וגדולי הפוסקים מ"מ פסקו שאנינות לילה דרבנן ותירצו בזו ששמועה שבכאן לא נאמרה אלא לרווחא דמילתא כלומר אי אבלות דמעקרא הוא אף לדעת האומר אנינות לילה דאוריתא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד וגדולי המפרשי' פי' שזו בכאן באבלות שלשים נאמרה כגון שעברו שבעה ונכנס לשמיני ערב הרגל ורגל מוצאו באבלות שלשים ואמר שהרגל מפקיע אבלות שלשים והיא גזרת גיהוץ ותספורת שאבלות שלשים מן התורה הוא ממה שנאמר באהרן ראשיכם אל תפרעו הא אחר שלא פרע חייב ולמדו פרע פרע מנזיר לשיעור שלשים ושל כבוס הוקש כשל תספורת אבל אבלות שבעה אין צריך לעשה של רבים להפקיעו שאין אבלות מן התורה אלא יום אחד ממה שאמר אהרן הן היום הקריבו וכו' ומשמע היום אסור הלילה מותר וכן ואחריתה כיום מר וי"א שאין שום אבלות מן התורה וקרא אסמכתא בעלמא ואנינות הוא שהוא מן התורה ביום ראשון ומדכתי' הן היום וכו' אלא שענין הדבר שמאחר שהאבלות מכח אנינות הוא בא עשאוהו כעין עשה וענין הדברים אפי' עשאוהו לעשה זה כשל תורה לגמרי אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד ולזה דעתי נוטה אלא שכל המחברים מנאוהו בכלל מצות עשה ומ"מ לשיטתנו כל שאתה מוצא שם שמועה שיצא ממנה שאנינות לילה דאוריתא או אתה מפרשה כמו שאפשר לך לפרשה או אתה מעמידה על דעת ר' יהודה שאמרה כן בזבחים פרק טבול יום ורבים נחלקו עליו ר' שמעון ור' נחמיה כמו שהוזכר שם ורבן גמליאל כמו שהוזכר בשני של ברכות ויש מכריעין שאם מת ביום ולא נקבר עד הלילה אותו לילה נתפס לדין אבלות מן התורה ולא אמרו דרבנן אלא במת ונקבר מבעוד יום ואף לדעת זה מת ביום ולא נקבר עד למחרתו אין כאן אבלות של תורה שאין אבלות של תורה אלא למיתה וקבורה:

כבר ביארנו בפרק ראשון שדנין במועד דיני ממונות ודיני נפשות ומי שלא קיבל עליו את הדין משמתין אותו במועד שמא תאמר היאך דנין דיני נפשות במועד והרי סנהדרין שהרגו אין טועמין כל אותו היום כמו שיתבאר במקומו מלא תאכלו על הדם ותענית הבא מצד מרירות אסור במועד כמו שביארנו במקומו והוא שאמרו כאן והא קא מימנע משמחת יום טוב ואם אתה אומר כן בגמר דינו לבד ולא שיהרוגו הרי משיגמר דינו אין משהין אותו שאין מענין את דינו אפשר שנושאין ונותנין ביום אחד ובקר של מחרתו מעיינין בדין היאך יגמרוהו עד שיסכימו בעצמם היאך הוא ראוי לגמור אחר שנשאו ונתנו בו מאתמול שהרי משא ומתן של חובה צריך הלנת דין לפני גמר דין וגומרין אותו בינם לבין עצמם שלא מדרך גמר דין ואח"כ הולכין ואוכלין שלא נאסרה להם אכילה קודם ההריגה אלא לאחריה ומ"מ אין שותין באכילתם אלא מים שהרי גמר דין שעתידין לעשות הוראה היא ושתוי אל יורה כמו שיתבאר במקומו ולערב באין וגומרין את הדין שאין דנין אלא ביום ומוציאין אותו למקום הריגתו וגדולי המחברים כתבו בזו שתיה בסתם ושמא דעתם שמאחר שגמרו את הדין בדעתם אין ספור הגמר דין קרוי הוראה ואין לדחות סוגיא זו שאמרה בפירוש ושתו מיא ואע"פ שבשאר ימות השנה אסור לעשות כן במועד התירו שלא להתענות ויש לפקפק לדחות סוגיא זו מצד שאין עשה של עצרת תהיה לכם והוא האוסר בתענית דוחה לאו של לא תאכלו על הדם האוסר באכילת סנהדרין ולדעת זה דנין במועד ומתעני' ולא יראה כן אלא שיש לי בה סעד מצד אחר לומר שתענית זה אינו תענית של מרירות ליאסר במועד אלא לכונת תשובה והתעוררות על שמא מתוך התרשלותם ובטול תוכחתם נזקים רבים וגדולה מזו שהרי תענית זה מצד מצות התורה הוא רבוץ עליהם והיאך יאסרו בה:

אע"פ שכהן גדול כהונתו נחשבת אצלו כרגל עד שאין אבלות חלה עליו כלל שהרי מקריב אונן כמו שיתבאר מ"מ דיני צרעת נוהגין בו ורואין את נגעו ומטמאין ומטהרין בו כשאר בני אדם ונוהג בו כדין האמור בתורה שהרי אף מצורע אחר נוהג צרעתו ברגל כמו שביארנו ואע"פ שמצורע אחר אין מתחילין לראות נגעו במועד ואם כהונה גדולה כרגל היאך רואין את נגעו כלל מצורע אחר אם אין רואין אותו עכשיו הרי אפשר לראותו לאחר המועד אבל כהן גדול שכל ימיו הוא בכהונה גדולה אם אתה תולהו שלא לראות הרי הוא מכיר בטומאתו ועובד עבודה וישתקע הדבר:

אבל אסור בתספורת מדאמר רחמנא לבני אהרן ראשיכם אל תפרעו מכלל דכולי עלמא אסורין בתספורת וכן בתכבוסת מדכתי' וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר התאבלי ולבשי בגדי אבל: