מאירי על מגילה ז

נשים חייבות במקרא מגלה אף הם היו בכלל הנס שהרי אף עליהם נגזרה גזרה ושמא תאמר אף הקטנים יהיו חייבין שהרי כתיב טף ונשים קטנים אין בהם תורת מצוה ומ"מ לרווחא דמילתא אמרו בתלמוד המערב שבפרק שני צריך לקרותה בפני נשים וקטנים שאף הם היו בספק וי"מ במה שאמרו שאף הם היו באותו הנס שעיקר הנס נעשה על ידן וכן פירשו בענין נשים חייבות בנר חנוכה שאף הם היו באותו הנס שעל ידי אשה נעשה כמו שנתפרש במעשה של יהודית וכן נשים חייבות בארבע כוסות שאף הן היו וכו' כלומר שבשכר נשים צדקניות יצאו וכו' ומ"מ אין הלשון מוכח כן שא"כ הל"ל שהן עיקר הנס או שעל ידן נעשה הנס וכל שכן שלשון תלמוד המערב מוכיח כפירוש ראשון מאחר שהנשים חייבות אף הן מוציאות את הרבים ידי חובתן כלל גדול אמרו כל המחוייב בדבר וכו' וכן בראש מסכת ערכין אמרו הכל כשרין לקרות את המגלה לאתויי נשים ומ"מ בהלכות גדולות פסקו שהנשים חייבות אבל אינן מוציאות אלא נשים ופירשו זו של ערכין לאתויי נשים להוציא את מינן ואף מה שאמרו בברייתא נשים ועבדים וקטנים פטורים ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן נראה להם ששיבוש נפל בברייתא על ידי סופרים שאם הם פטורין מה הוצרך לומר שאין מוציאין אלא כך הוא הענין חייבין ואין מוציאין והוא שאמרו שם טומטום ואנדרוגינוס חייבין ואין מוציאין אנדרוגינוס מוציא את מינו טומטום לא מינו ולא שאינו מינו ואף חכמי פרובינצא כתבו בחבוריהם שכמו שחייבות בברכת המזון ובזמון ואין מצטרפות לשלשה כך אין מצטרפות כאן לעשרה למי שמצריך בה עשרה וכל שכן שלא להוציא את האנשים:

ועיקר הדברים שלא לדחות תלמוד ערוך שבידינו מברייתא או מדברי תלמוד המערב וכל שכן מסברא אלא בואו ונסמוך על הכלל הידוע כל המחוייב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתן ובפרק ב' בסוגית המשנה הששית יתבארו הדברים יותר:

מקרא מגלה אינה דוחה שבת כמו שרמזנו במשנה וכשיארע פורים להיות בשבת כגון בזמן הזה פורים של בני כרכים ובזמן שהיו מקדשין ע"פ הראיה אף של עיירות הם שואלים ודורשים בעניינו של יום שכך תקן להם משה לישראל שיהיו שואלין ודורשין בעניינו של יום הלכות הפסח בפסח הלכות החג בחג הלכות עצרת בעצרת ונוהגין שמחת סעודה באותו היום ומגלה עצמה מקדימין אותה כמו שביארנו במשנה ולא תדחה מכל וכל ואע"פ ששופר ולולב נדחין מכל וכל מבלי הקדמה ואיחור הוא מפני שמצותן בשאר ימים [שופר למחרתו ולולב בשאר ימים] אבל מגלה אין לה אלא יום אחד ומפני מה אינה דוחה שבת ואין כאן שום איסור מפני שהכל חייבין ואין הכל בקיאין גזירה שמא יטלנה בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים והוא הדין שיש לחוש שמא יוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים אלא שהשכחה מצויה יותר בהעברת ד' אמות ברשות הרבים יותר מהוצאה או שקצר בלשונו לומר שמא יוציאנו ויעבירנו:

יש שואלין למה לא נאמר כן אף במילה שלא תדחה שבת מגזרה זו שמא יעביר את התינוק וא"ת מפני שהחי נושא את עצמו ואין כאן איסור תורה והלא בכפות מיהא לא נאמר כן ותינוק בן שמנה ככפות הוא ועוד שהרי הזאת טמא מת אין בה אלא שבות ואסרו עליה משום טעם רבה ועוד נחוש שמא יעביר את האיזמל והם משיבין שהמילה מסורה ליחידים והם אבי הבן והמוהל והדבר מצוי להיות זריזין בה אבל שופר ולולב ומגלה לכל מסורין והוא שאמר הכל חייבין וכיוצא בה אמרו ברביעי של סוכה מ"ג ב' ערבה שלוחי ב"ד מייתי לה ולולב לכל מסור ואע"פ שבהזאת טמא מת בפסח אמרו שאם חל שביעי שלו בערב הפסח אינו דוחה שבת משום דרבה ואע"פ שאין שם אלא שבות כמו שהזכרנו ואע"פ שמסורה ליחידים שמא מתוך שהכל טרודים בפסח יעבירו ולא ימחו בידם:

וי"מ הטעם מפני ששופר ולולב ומגלה תלויים בקבוע החדשים אחד בתשרי לשופר ט"ו בו ללולב י"ד אדר למגלה ומכיון שאין אנו בקיאין בקבוע החדש אין דוחין אותה שהרי אין זה ודאי והרי ספק מילה ג"כ אינו דוחה שבת הא מילה ודאית אין פקפוק בזמנה שהיא בשבת ואף הם מביאין ראיה ממה שאמרו גדולי הפוסקים בכאן דבר זה נסחו גרסינן במסכת סוכה מפני מה אין לולב דוחה שבת ביום טוב ראשון והלא מצותו מן התורה אפי' בגבולין ואוקימנא משום דלא ידעינן בקבועא דירחא ומספיקא לא דחינן שבת והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגלה ע"כ לשונם ובאמת שבגמרא לא הוזכר והיינו טעמא דשופר ומגלה אלא על גזרת רבה ובלולב כמ"ש שם שאר הימים נמי לידחי שבת ותירץ גזרה שמא יעבירנו וכו' והיינו טעמא דשופר וה"ט דמגלה עד שמגיהי הלכותיהם תופשים אותם בכך ומפרשים שאר ימים נמי אע"פ שאין בהם חיוב תורה לידחי הואיל ואין שם איסור ותירץ משום גזירה דרבה והיינו טעמא דשופר שאף היא מעורבת היא מדברי סופרים ומדברי תורה אי למאן דאמר בשלש תרועות שתים מדברי תורה ואחת מדברי סופרים אי למאן דאמר אחת מדברי תורה ושתים מדברי סופרים ומשום דאית בה מדאורייתא אמרו שתדחה שבת במקום ב"ד ומשום מאי דאית בה מדרבנן אמרו שלא תדחה בשאר מקומות הא משום ספק קבוע ליכא שאף במקום שלא היה להם שום ספק לא היו דוחין שבת לשופר ומגלה שהרי אמרו במקדש היו תוקעים וכו' ולא הוזכר ספק קיבועא דירחא אלא לענין לולב ולגבי יום טוב ראשון בזמן הזה שהוא מן התורה אף בגבולין ומ"מ גדולי הפוסקים כתבוה שם בלשון הסוגיא ומה שהם כותבין כאן על מסקנת השמועה הם סומכי' וכמו שאמרו ואוקימנא וכו' והוא שהם שאלו שאר הימים נמי לידחי ר"ל כשחל שבת בשאר הימים אע"פ שאין שם חיוב תורה הואיל ויש כאן חיוב סופרים ואין בה שום איסור ותירץ משום גזרה דרבה ושאלו בה א"כ אף בראשון לא לידחי שהרי העמידו דבריהם במקום כרת בשב ואל תעשה כמו שביארנו שם ותירץ דמאחר שהוא מן התורה לא הפקיעוה מחשש שמא יבא לידי איסור הואיל ואין שם עכשיו איסור אפי' שבות ושאלו האידנא נמי ר"ל לאחר חרבן בראשון מיהא לידחי ותירץ משום דלא ידעינן בקיבועא דירחא ושאל אינהו דידעי לידחי והוא הדין לכל מקום ששלוחים מגיעים שם והעלו בה לבסוף כיון דאנן לא דחינן אינהו לא דחו ואע"פ שבזמן המקדש היו שם מקומות רחוקים מ"מ עיקר הגולה היתה ראויה לשלוחים אבל עכשו נתרחקה הגולה ונעשית עיקרה שאינה ראויה לשלוחים ומטעם זה אין לולב דוחה עכשו שבת בשום מקום וכן בשופר ומגלה שכלם עיקר האיסור מטעם רבה וכ"ש מגלה שאינה תורה ובשופר אף בכל המקומות היה ספק ואף בירושלם חוץ מן המקדש שהרי בראשון לחדש תוקעין ומתוך כך אמרו במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה ואם תמצא לומר שבירושלם היו יודעים אתה מפרש אבל לא במדינה בשאר מדינות ואף כשתפרש אבל לא במדינה על ירושלם אפשר מפני שהם יכולין לבא במקדש ואף בזמן שאין אנו מקדשים על פי הראייה ואנו אומרים על זה דידעינן בקביעא דירחא כמו שבארנו שם מ"מ שמא החשבון אינו מכוון עם הראייה אלו היו מקדשים על פי הראיה וגדולי הפוסקים כוונו למסקנא ולא חששו במגלה אם נצטרף בה טעם אחר שמ"מ אלמלא טעם רבה הכל היה נדחה אלא שבמגלה נתחזק טעם רבה אף בידעי בקיבועא דירחא ובשופר מיהא מה שכתבו המגיהים שהיא מעורבת מדאורייתא ורבנן אין הדברים מתיישבין אם כן עיקר הענין בכלן דרך כלל ספק הקבוע ובמגלה אף בידעי ושבת שבתוך החג אע"פ שאין בו ספק אינו נוטל שהרי אף במקדש לא היה דוחה שבת אלא ביום ראשון ואע"פ ששביעי להזאה אינו תלוי בקבוע החדש הואיל ומשום פסח הוא ופסח תלוי בקבוע החדש הוא הדין ושמא תאמר הזאה לתרומה מה תאמר עליה אפשר הואיל ואינה שעה עוברת דין הוא שלא תדחה שבת:

ויש מתרצים ששופר ומגלה ולולב אין בקיום מצותן מלאכה ואפשר שאלו היה בקיומן מלאכה לא הותרו ואחר שכן כל שיש חשש במצותן שמא יבא לידי מלאכה דין הוא שתדחה אבל מילה שעיקר מצותה במלאכה חמורה היאך תדחה מחשש שמא יבא לידי מלאכה ועוד שהרי מן התורה אף מכשירי מילה דוחין את השבת אלא שחכמים אסרו בכך ויש מתרצים שלולב ושופר ומגלה לא נאמר עליהם בפירוש שיהיו נעשין בשבת אלא שהותרו מן הדין מצד שאינן מלאכה ואחר שיש בהם חשש מלאכה דין הוא שידחו שלא יבואו לידי איסור תורה אבל מילה להדיא הותרה בשבת מדכתיב וביום השמיני ימול ולא החמירו בקולא הכתובה להדיא וכבר כתבנו מענין זה ג"כ במסכת ר"ה:

חייב אדם לקרות את המגילה בלילה שמחרתו יום פורים ולשנותה פעם אחרת ביום מחרתו אלא שמ"מ עיקר הקריאה היא אותה של יום ומתוך כך אנו נוהגין לברך שהחיינו אף בקריאה של יום ואין אנו פוטרין עצמנו בשל לילה כשאר ימים טובים וגדולי המחברים כתבו שאין אומרין אותו אלא בלילה ואין הדברים נראין יש שמגלגל חיוב זמן ביום מצד אחר והוא מפני יום טוב שלא נאמר בלילה אלא על המגלה מה שאין כן בשאר ימים טובים שאף אותו של לילה הוא לזכר יום טוב ולא לדבר אחר ואע"פ שבסוכות יש זמן על הסוכה ועל היום טוב ואעפ"כ זמן של לילה עולה לכל הדין נותן כן מאחר שאף הלילה יום טוב הוא מה שאין כן מיהא בשמחת פורים שהרי סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו מ"מ אין דבריהם כלום שכל שאין שם כוס לקדוש אין בו זמן ואל תשיבני מיום הכפורים שקדושתו יתירה ולא נפקע כוסו אלא מצד איסור שתייה שבו והרי אין זה דומה אלא לחנוכה שיש זמן על ההדלקה ולא על היום אלא שלא נאמר זמן ביום אלא על המגלה מן הטעם שכתבנו ר"ל שעיקר זמנה ביום: