מאירי על מגילה ג

והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר החלק הראשון ר"ל זמן קריאת המגלה הן לבני כפרים הן לבני עיירות הן לבני כרכים ובכמה זמנים היא נקראת והוא שאמר מגלה נקראת באחד עשר וכו' כלומר שהיא נקראת באחד מחמשה זמנים אלו לא פחות ולא יתר כלומר שאינה נקראת לשום אדם ולא בשום מקום למטה מי"א ולמעלה מט"ו אבל מי"א עד ט"ו נקראת פעמים בזה ופעמים בזה וזה שאין קורין למעלה מט"ו פי' בגמ' מדכתיב את יום חמשה עשר ולא יעבור ולמטה מי"א אין קורין שהרי לא נכתב זמן במגלה אלא י"ד וט"ו ט"ו לכרכים וי"ד לכפרים ועיירות שאינן מוקפות חומה אלא שזה שמקדימין מטעם יום הכניסה וקדימת יום הכניסה אינה בלמטה מאחד עשר שהרי אמרו בגמרא מיום הכניסה ליום הכניסה לא דחינן וכמו שיתבאר בפרטי המשנה והוא שאמר כרכים המוקפים חומה בחמשה עשר כפרים ועיירות גדולות בארבעה עשר אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה וחלוקה זו שבין כרכים לעיירות גדולות הוא שבודאי לא נתן המקרא שני זמנים לכרכים או לעיירות אלא אחד לכל אחד ומה שאנו נותנין חמשה עשר לכרכים יצא לנו בגמרא ממה שנאמר במקרא על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר וכו' ומאחר שנסמך יום ארבעה עשר לפרזים שהם בני עיירות שאין מוקפין חומה למדנו שבני עיירות בי"ד ומאחר שהפרזים בי"ד זמן השני שהוא יום חמשה עשר ראוי ליחדו למוקפין ונראה לי הטעם שהכרכים לרוב חשיבותם ראוי להם לשמוח בשני הימים ואם היתה קריאתם בי"ד כבר כלתה השמחה אחר שעבר יום עיקר הנס אבל כשקורין בט"ו אי אפשר שלא לשמוח קצת ביום י"ד שהוא תחלת הנס ועיקרו כמו שיתבאר אבל כפרים ועיירות לא הטריחום אלא ליום אחד והוא יום תחלת הנס ועיקרו ומ"מ מכח המקראות לא היה לנו לדון בכך אלא כל שהיו מוקפין חומה באותו זמן ר"ל בימות אחשורוש ומה ראו לתלות הדבר בהקף שמימות יהושע למדוה בגמ' בגזרה שוה כתיב הכא בערי הפרזות וכתיב התם לבד מערי הפרזי מה התם מימות יהושע אף כאן וכו' ואע"פ שמקרא זה במשה כתיב והיה לנו לומר מימות משה אעפ"כ תלו הדבר ביהושע שהוא עיקר כיבושה של ארץ ישראל ויש שפירשו הטעם מצד שנלחם יהושע עם עמלק שהיה המן מזרעו וממה שמצאו בהגדה זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע מה נשתנית מצוה זו שנאמרה בלשון זה יותר משאר מצות כשהתחיל יהושע במלחמת עמלק היה מחזר להיותה מסתיימת על ידו אמר הקדוש ברוך הוא למשה אמור לו כשיגיע זמנו של עמלק לימחות מלפני יהא הוא נזכר עליה והוא ששנינו כל עיר שהיא מוקפת חומה מימות יהושע ובתלמוד המערב פירשו הטעם כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה באותו זמן ולא היו ערים שבה מוקפות חומה בימות אחשורוש ואלו תלינו הדבר בימות אחשורוש היינו דנין אותן כדין פרזי ועכשו נותנין להם דין כרכים ודין שושן וכמו שאמרו אע"פ שאין לו עכשו הואיל והיה לו קודם לכן והרי מ"מ למדנו מן המקראות קריאת שני זמנים ט"ו לכרכים וי"ד לעיירות וכפרים אלא שהכפרים אע"פ שדינן בי"ד הקלו בהם חכמים להקדים ולקרות ביום הכניסה ובהקדמה זאת אתה מוצא י"א וי"ב וי"ג:

וענין יום הכניסה זה פי' גדולי הרבנים שהיו מתכנסין בעיירות לבא לדין לפני בתי דינין שיושבין בעיירות בכל יום שני וחמישי מתקנת עזרא ומתוך שאין בקיאין לקרות את המגלה בכפר שלהם הקלו בהם שיקרא להם אחד מן העיר בעיירות אחר שבאו ולא יטרחו לבוא ביום הפורים:

וי"מ לשטה זו שלשמוע דברי תורה היו מתכנסין שהיו קורין בעיירות שני וחמישי מתקנת עזרא ואע"פ שזו תקנה קדומה היתה כדכתיב וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים ואין מים אלא תורה התקינו נביאים שביניהם שיהיו קורין שני וחמישי שלא יעמדו שלשה מים בלא תורה מ"מ עזרא תקן שלשה קורין בעשרה פסוקים ונתייחס הכל על שמו או שמא נשתכח וחזר הוא [וסדרה] ויסדה ושאלו על זה בתלמוד המערב ולא עזרא תקן שיהו קורין בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה וכי מרדכי ואסתר מתקנים זמניהם על מה שעזרא עתיד לתקן והשיב מי שסדר המשנה אסמכתא אקרא כלומר אסמכתא בעלמא הוא ונראה מדבריהם שלא תקן עזרא כן אלא לאחר שעלה מן הגולה ושמא יש לתרץ שבגולה תקן ובימי זה הנס או שמא כבר נתקן ולא נתקבל ועזרא תקן ונתקבל ומ"מ למדנו לפירושים אלו שבעיירות היו קורין אלו בי"ד ואלו בשאר ימים לפי קדימתו של יום הכניסה והרבה ערערו [בה] ממה שאמרו בראשון של יבמות י"ד א' איקרי כאן לא תתגודדו לא תעשו המצות אגודות אגודות עד שבסוף הסוגיא העלה אביי שלא נאמר כן אלא בשני בתי דינין בעיר אחת הללו מורים כבית שמאי והללו כבית הלל אבל שני בתי דינין בשתי עיירות לית לן בה והקשה לו רבא והא ב"ש וב"ה כשני בתי דינין בעיר אחת דמו ולא חיישינן אלא אמר רבא כי חיישינן בבית דין אחד בעיר אחת פלג מורים כבית שמאי ופלג כבית הלל אבל שני בתי דינין בעיר אחת לא חיישינן והכא נמי בשלמא לרבא איכא למימר בשני בתי דינין היה אלא לאביי קשיא זו היא קושייתם ואני תמה מה הקשו ומ"מ לדעת רבא שהלכה כמותו שפיר מיתרצא ועוד שהרי רבא דרך קושיא לאביי אמרה ונדחית של אביי לגמרי ואף הוא שתק לו ולא עוד אלא שאף הקושיא מעיקרא אינה שתירוצין אלו לא באו אלא על הצרות שבית שמאי מתירין צרת הבת לאחים ובית הלל אוסרין ועשו בית שמאי כדבריהם ובית הלל כדבריהם וענין הסוגיא שבה תנן התם מגלה נקראת וכו' ואמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן קרי כאן לא תתגודדו וכו' והשיבו וכי עד כאן לא שנית מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים וכו' ולא חששו לאגודות וחזר והקשה אמינא לך איסורא ואת אמרת מנהגא כלומר שבמנהג אין לחוש אחר שאין בו איסור אבל קריאת המגלה איסור היא דכתיב לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם זמנו של זה לא זמנו של זה וחזר והשיבו מאותה של צרות שהוא איסור ועשו אלו כדבריהם ואלו כדבריהם ועל זו באו התירוצין של אביי ורבא כלומר שהוא איסור ומחלוקת אבל מגלה בראשונה שלמנהג הושבה כלומר שכל שאין בה מחלוקת אלא שאלו מודים לאלו שהוא מנהגם ואלו מודים לאלו שהוא מנהגם ואלו היה זה שממקום זה קובע דירתו במקום האחר היה עושה כהם אין כאן אגודות וכן זו של מגלה אינו מצד מחלוקת שבני עיירות מודים לבני כפרים שזהו זמנם ובני כפרים לבני עיירות שזהו זמנן והרי זה כדין קריאת שמע שזמנה בהנץ החמה והקלו ביוצא לדרך משיעלה עמוד השחר וריש לקיש היה סבור לומר שלא נאמר כן במקום איסור והשיבו ר' יוחנן מזו של צרות והקשו לו וזו של צרות מיהא נהי שאף באיסור כן כל שאין בו מחלוקת הרי זו של צרות מיהא מקום מחלוקת הוא ועל זה באו תירוצין של אביי ורבא והלכה כרבא אבל למגלה לא הוצרכו וכן אפשר לתרץ שלא הקשו שם אלא מי"ד ומט"ו שהם זמנים שבמקרא ושזה אסור לקרות בשל זה וכדקאמר התם אמינא לך איסורא וכו' אבל כפרים אילו רצו להמתין לי"ד תבא עליהם ברכה וכן הדין וקל הוא שהקלו בהם וכן שמאחר שאין קריאתם קבועה אף הכל מרגישין שאינו אלא קולא ואין קושיית אגודות אלא לי"ד וט"ו ואף לאביי ניחא שהרי י"ד וט"ו אינן בעיר אחת:

אלא שמ"מ יש לגלגל על פירושם תביעות מצד אחר שאם בעיירות הם קורין תינח ביום שהם נכנסין בלילה שעברה מיהא מי קרא להם שהרי על כרחך מפני שאינן בקיאין אתה אומר כן ושמא תאמר שמבערב היו נכנסין ושאף בכל השנה דרכם בכך כדי להיות שם שחרית לקריאת התורה או לדין שהרי בית דין לא היו יושבין אלא עד חצי היום עדיין יש לומר נשים וזקנים מה תהא עליהם ודוחקים עצמם לפרש שהיו שולחים להם בקי מבערב וקורא להם במקומם לילה ויום ושמא תאמר א"כ ישלחו אותו ערב י"ד הואיל ויש להם להתבטל ממלאכתם ביום הכניסה נוח להם שלא יהיו צריכין להתבטל פעם אחרת או שמא ביום הקריאה היו מוליכין הבקי לשם וקורא בלילה שאחר קריאת היום שאף אנו היה הדין כן מדכתיב אלהי אקרא יומם ולא תענה וכו' והדר כתיב ולילה ולא דומיה לי אלא מדכתיב ולא יעבור אי אפשר לנו בכך אבל הם שמקדימין לקרות אפשר להם בכך וכן בשאלתות פירשו יום הכניסה יום התענית שהיו מתכנסין בעריהם ושמא תאמר תינח בי"ג אבל י"ב וי"א היאך היו מקדימין בהם פרשוה כשחל י"ד באחד בשבת שיש מתענין בע"ש והרי י"ב ויש שמקדימין לחמישי בשבת והרי י"א ועיקר מחלוקתם הוא שאותם שמקדימין לחמישי בשבת אוסרי' להתענות בערב שבת ממה שאמרו במגלת תענית כל שנשבע להתענות בערב שבת הרי זה שבועת שוא מקצת ערב שבת שבת מקצת ערב יום טוב יו"ט ואלו שמתירין מתירין ממה שאמרו במס' עירובין מ' ב' הלכה יתענה ומשלים כמ"ש בסוף שני של תענית ואין הדברים נראין לפרש יום הכניסה כן שלא היתה משנתנו פוסחת בתענית ערב שבת אם אסור ואם מותר עד שתייעד זמן לכל אחד מהמנהגות ועיקר הדברים בענין זה מה שכתבו בו גדולי המחברים והוא שבני כפרים לא היו נכנסין בעיירות לא למקרא מגלה ולא לקריאת התורה חזקה על בני ישראל שבקיאים הם אם של עיר או של כפר אלא שדרכם להתכנס בכפר שלהם לקריאת התורה ושאר הימים לא היו מתקבצין כלל והקלו עליהם לקרות את המגלה במקומן ביום שמתקבצין בו ולא יהיו צריכין ביום הפורים להתבטל ממלאכתן שעדיין לא היתה שם קללתו של אביי שלא לעשות מלאכה בפורים ועל זה כתבו שאם אין בכפר עשרה בני אדם אין קורין אלא בי"ד שהרי אין מתכנסין לקריאת התורה והקלו להם חכמים מצד מה שהיו מספקין כל השנה מים ומזון לאחיהם שבכרכין:

ובתלמוד המערב ראיתי סעד לפירוש זה והוא שאמר שם ר' בא בשם ר' יהודה כל שאמרו ידחה ממקומו בלבד בעשרה ואנן חמיין רבנן אמרין אף ביחידי והקשו לו עד שהיא במקומו יקרא כלומר אם יחיד למה מקדים והלא אינו מתכנס לקריאת התורה ויקרא בזמנה בכל מקום שהוא ומ"מ מה שאמרו במשנתנו ר' יהודה אומר אימתי מקום שנכנסין בו בשני ובחמישי נראה כחולק בפירוש זה אלא שאפשר לישבה כמו שנבאר במקומה:

ונשוב לדברינו והוא שמ"מ מתוך הקדמה זו של יום הכניסה לבני הכפרים אתה מוצא להם קריאת שלש זמנים אלו ר"ל י"א וי"ב וי"ג פעמים בזה ופעמים בזה כיצד חל להיות בשני וכו' כלומר חל י"ד להיות בשני שהוא יום הכניסה כפרים ועיירות קורין בו ביום שאין קדימה מיום הכניסה ליום הכניסה אחר הואיל ובו ביום מתכנסין וכרכים קורין למחר והרי שני הזמנים הנזכרים במקרא והתחיל התנא סדורו בשני מפני שרצה להתחיל בקריאה השוה לכל ר"ל שאין בה קדימת יום הכניסה ואח"כ סדר כל ימי השבועה לכך חל להיות ר"ל ארבעה עשר בשלישי או ברביעי כפרים מקדימין ליום הכניסה והוא יום שני שעבר ונמצא שאם חל ברביעי קודמין לי"ב ואם חל בשלישי קודמין לי"ג ועיירות בו ביום ומוקפין למחר חל להיות בחמישי כפרים ועיירות קורין בו ביום שהרי אין הקדימה מיום הכניסה ליום הכניסה כמו שביארנו בשני ומוקפין למחר ולא היה צריך התנא ללמדנו דין חמישי שכבר למדנוהו מן השני אלא שרוצה לבאר כל ימי השבוע לענין זה חל להיות בערב שבת והרי חמשה עשר שהוא יומן של כרכים בשבת שאי אפשר לקרות כפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות וכרכין בו ביום מוטב שיקדימו בני כרכים וידחו אצל בני עיירות משידחו אצל בני כפרים חל להיות בשבת כפרים ועיירות מקדימין ליום הכניסה דמאחר שאף בני עיירות נדחין ממקומן מה לי י"ב מה לי י"ג ומ"מ נוח להם לקרותה יחד עם בני כפר ומוקפין קורין למחר ויש שגורסין עיירות בערב שבת חל להיות באחד בשבת כפרים מקדימין ליום הכניסה ונמצאת למד קריאת י"א ועיירות בו ביום ומוקפין למחר ומאחד עשר ולמטה אינה נקראת שהרי אין קדימת כניסה בפחות מכן וכן ליתר מט"ו אינה נקראת שהרי כתיב חמשה עשר ולא יעבור ומשנה זו אתה צריך לפרשה על אופני זמן שהיו מקדשין על פי הראייה אבל בזמן שאנו מחשבין על פי חשבון העיבור אין אדר בא אלא בזבד"ו ואין י"ד שבו אלא בגאו"ה:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא אלא שאין לכולה מקום בזמן הזה כמו שיתבאר בגמרא ודינין היוצאים לנו בגמרא על משנה זו אלו הן:

בית דין שתקנו דבר אחד לאיזו צורך או לאיזו סבה אין ב"ד הבא אחריו יכול לבטל את דבריו אא"כ היה גדול ממנו בחכמה ובמנין וזהו שאמרו כאן מכדי כלהו אנשי כנסת הגדולה תקון דאי סלקא דעתך ארביסר וחמיסר הוא דתקון הרי אין ב"ד יכולים וכו' ויש שואלין והרי עזרא לאחר שעלו מן הגולה תקן תקנותיו ותקנת הכפרים אחר תקנותיו של עזרא היא נמשכת והיאך תקנוה אנשי כנסת הגדולה וכבר שאלוה בתלמוד המערב ותרצוה כמו שכתבנוה למעלה אלא שיש לפרש שאף אנשי כנסת הגדולה כשתקנו י"ד וט"ו העלו על לב דבר זה שבודאי היה להעלות על לב שהכפרים צריכין להקל עליהם וכל שראוי להעלות על הלב בשעת התקנה אינו בדין זה לדעתנו ועיקר דבר זה יתבאר במסכת יום טוב ובמסכת ע"ז בע"ה:

מה שאמרו בסוגיא זו י"ג זמן קהלה לכל היא פירשו בו שנקהלו בו להרוג והוא הוא תקפו של נס ובתלמוד המערב פירשו שלא היה בו נייח ומתוך כך לא ריבהו הכתוב שאין עיקר הנס אלא ביום נייח ושאלו א"כ לא יהיו קורין בו והשיבו לפניו ולאחריו קורין הוא עצמו לא כל שכן ומתוך כך לא הוצרך הכתוב לרבותו ובשאלתות פירשו זמן קהלה שמתכנסין להתענות ואף באותו זמן עשו כך מצד שהוצרכו לצאת עליהם למלחמה וכן במלחמת יהושע עם עמלק גזרו תענית והוא שאמרו בדרש ומשה אהרן וחור מכאן לתענית שצריך שלשה כלומר שבפחות משלשה מתענין אינו אלא תענית יחיד ומ"מ יש שכתבו שכל שאין שם עשרה מתענין אינו אלא תענית יחיד לקריאת ספר תורה ולא לשום ענין של רבים וקצת רבותינו היו אומרים כן בתענית שנהגו להתענות בין פסח לעצרת ובין סוכות לחנוכה אבל רבותי המובהקין היו מתירין בשלשה כדרך הדרש וממה שכתבנו בשם השאלתות סמכו לתענית אסתר שלא מצינו לו בתלמוד סעד אלא מזו:

מה שבארנו שמגלה נקראת בכל אלו הזמנים לא נאמרו הדברים אלא בזמן שבית המקדש קיים ושהשנים כתקנן שאין אומות העולם גוזרים שמדים ויכולין לקדש את החדשים ולשלוח שלוחים בכל הארצות ואין בזה חשש טעות ומכשול אבל בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה ר"ל הואיל ואין שלוחין יוצאין ואין קדוש אלא על פי סוד העבור ועיניהם של עמי הארץ נשואות למקרא מגלה למנות הימנה שלשים יום לפסח אם תמצא לומר שיקדימו קריאתה נמצאו טועים בענין הפסח ומתוך כך אין קורין אותה אלא בזמנה מוקפים בט"ו ועיירות וכפרים בי"ד ואע"פ שכשחל י"ד בשבת בני עיירות קורין בערב שבת או ביום הכניסה כמו שביארנו במשנה מ"מ בזו סומכין הם על של כרכין שכל שהוא מחמת שבת קול יש לו ומה שהביאו כאן אימתי במקום שנכנסין יתבאר למטה:

וי"מ הטעם הואיל ועיניהם של עניים נשואות למקרא מגלה ליתן להם מעות פורים מה שלא היה כן בזמן שבית המקדש קיים ושהשנים כתקנן בלא יוקר ובצורת שלא היה העניות מצוי בהם כל כך אבל עכשו שהעניות מצוי אם לא יגבו אותם ביום הקריאה הרי העניים מתיאשים והולכים להם וא"ת שיתנו מעות פורים ביום קריאתם בודאי כך הוא וכמו שאמרו למטה בסוגיא זו ד' ב' שבני כפרים המקדימין גובין ומחלקין בו ביום אלא שיש לחוש מתוך העוני המצוי בזמן הזה שיהיו מוציאין אותם ונמצאו עצבים ביום הפורים ויש גורסין הואיל ומסתכנין בה וכך היא שנויה בברייתא ובתלמוד המערב ומפרשין הטעם הואיל וישראל מסתכנין עכשו בקיום דתותיהם והשונאים מתעוררים עליהם כשרואין אותן מתמידים בשמחה על נקמתם תקנו להם שלא לפרסם בשמחה ביתר מן הראוי ודיה בשעתה ואע"פ ששמחת חנוכה נמשכת שמונה ימים אותה שמחה על נס השמן היתה ולא על ניצוח האויבים:

אע"פ שהקלו באותן הזמנים לכפרים להקדים ליום הכניסה מ"מ בני כרכים שקדמו לי"ד לא יצאו וחוזרין וקורין ובני עיירות שלא קראו בי"ד הרי הם בכלל מעוות לא יוכל לתקון בהדיא אמרו זמנו של זה לא זמנו של זה ואע"פ שבתלמוד המערב אמרו הכל יוצאין בארבעה עשר לא נאמר אלא על הספקות ומ"מ למדנו מלקוטי הגאונים בהלכות גדולות שאף בזמן הזה המפרש והיוצא בשיירא קורא באחד מאלו ואע"פ שבברייתא של פרק זה אמרו עליהם קורא בי"ד מ"מ בשעת הדחק כגון המפרש או היוצא בשיירא ואינו בקי לקרות ואינו רשאי להמתין מקדים וקורא באי זה משלשה זמנים אלו ומכאן סמכו גדולי המפרשים לחולים ויולדות שאין צריכין להעריב כל כך אלא שרשאין למהר את קריאתן מבעוד יום ואע"פ שהוא עדיין בתחום י"ג ומ"מ כלל אמרו בכל המקדימין שאין עיקר שמחה של סעודת פורים אלא בזמנה ויש אומרים שלא נאמר כן אלא בבני כפרים המקדימין שאלו הקדימו מטעם שבת כגון בני כרכים או בני עיירות בשעה שהיו מקדשין על פי הראיה היאך שמחה נוהגת בזמנה והרי זמנה בשבת ושלוח מנות אי אפשר בשבת אלא שבתלמוד המערב יתבאר שמאחרין אותה כמו שיתבאר למטה:

מה שבארנו במשנה שהכרכין המוקפין חומה מימות יהושע קורין בחמשה עשר לא סוף דבר בארץ ישראל אלא אף בחוצה לארץ כל שידוע לנו שהוא מוקף חומה מימות יהושע אף בחוצה לארץ קורין בט"ו ואע"פ שלכבוד ארץ ישראל אמרוה ומה כבוד לארץ ישראל בחוצה לארץ וכן שגזרה שוה של פרזים בארץ ישראל הוא הואיל ומ"מ סתם שנינו כרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון ודאי אף בחוצה לארץ כן והטעם שמאחר שעיקרו של נס בחוצה לארץ [ונתנו שעור לזמן יהושע לכבודה של ארץ ישראל אף בחוצה לארץ] כן שלא לחלוק בדין כרכים וכן ראיה ממה שאמרו למטה ה' ב' ר' אסי קרא בהוצל בארביסר וחמיסר ומספקא ליה וכו' והרי הוצל מבבל היתה כמו שאמרו באחרון של כתובות קי"א א' בבל לא חזיא חבלי משיח ותרגומא אהוצל ובפסחים קי"ג ב' אמרו הוא יוסף איש הוצל הוא יוסף הבבלי ובמסכתא זו כ"ט א' אמרו בבבל היכא בבי כנישתא דהוצל ואע"פ דתרי הוצל הוו מ"מ אידך הוצל דבנימין איקרי והכא הוצל סתמא: