מאירי על מכות מ

הגוזז בשנת הרי זה אב מלאכה היה גוזז צמר או שער של בהמה שיעורו כדי לטוות חוט שארכו כרחב הסיט כפול כמו שיתבאר במקומו היה גוזז שערו בכלי שיעורו בשתי שערות ואם היה מלקט לבנות מתוך שחורות חייב אף באחת מפני שהיא מלאכה החשובה אצלו ודבר זה אף אם עשאו בחול לוקה משלקט שערה אחת והוא בכלל לא ילבש גבר שמלת אשה וכן הדין במי שצבע שערה אחת לבנה בצבע שחור וגדולי המפרשים כתבו בהגהותיהם שאין לוקה משום עדי אשה באחת שלא אמרו אלא אסור ועוד שאין שום היכר באחת להיות הענין משום קשוט:

שיעור נגע צרעת בין באדם בין בבגדים הוא כגריס הקילקי שהוא מרובע והוא שיעור צמיחת שלשים ושש שערות בשבור שש שערות ארך ושש שערות רחב ושיעור המחיה להיותה סימן טומאה הוא שתהא בה כעדשה מרובעת והוא כדי צמיחת ארבע שערות שתים ארך ושתים רחב:

כבר ביארנו במשנה שהמקיף פאת הראש ר"ל שמגלח סוף הראש והוא השואת צדעיו לאחורי אזנו מפדחתו בגלוח שיש בו השחתה והוא גלוח של תער לוקה שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם והרי הוא חייב על כל פאה ופאה ר"ל על פיאה שמצד זה ועל פיאה שמצד זה ואפי' גלח שתי צדעיו בבת אחת ובהתראה לוקה שתים:

מלקות זו אינה אלא במקיף אבל המוקף פטור ואע"פ ששניהם נכללו בלא תקיפו מ"מ הרי אין בו מעשה והוא שאמרו דרך תמה מאן דאכיל תמרי בארבלא לוקה כלומר אפי' הביאם המביא בעבירה לוקה האוכל בהעברת המביא ואם עשה מעשה כגון שהקיף את עצמו או שסייע בגלוחו כגון שהיה מזמין לו השערות וכיוצא בזה לוקה:

התבאר במסכת נזיר בפרק שני נזירים בהקפה זו שחיובה בין שגלח את הפאות לבד והניח שער הראש בין שגלח כל הראש כאחד הואיל ומ"מ גלח הפאות עם שאר השערות והוא שאמרו שם הקפת כל הראש שמה הקפה:

התבאר שם גם כן שהמקיף את הקטן לוקה הואיל ומ"מ ישנו בהקפת עצמו לוקה אף בהקפת הקטן אבל האשה הואיל ואינה באיסור הקפת עצמה שהרי הוקשו ראש וזקן ואשה הואיל ואינה בדין פאת זקן אינה בדין פאת הראש אינה חייבת בהקפת האיש ומ"מ לכתחלה אסור לה להקיף את הגדול אבל הקטן יראה לי שרשאה היא להקיפו ממה שאמרו שם שאשתו של רב הונא היתה מקפת לבניה הקטנים והרי פסקנו כרב הונא אלא שגדולי המחברים כתבו שאף הקטן אסור לה להקיפו לכתחלה ואף גדולי המגיהים מודים להם בה וראייתם ממה שהיה רב אדא בר אהבה מקללה על כך כמו שנזכר שם וכן אסור לישראל להניח לגוי להקיף פאותיו הן של ראש הן של זקן אלא שאין לוקה עליו אחר שאינו מסייע כמו שביארנו ודין הגוי בזה כדין אשה הא ישראל מקיף לאשה וכן מקיף ומשחית אלא שאם היה מעובדי האלילים ומגדל בלורית לשם עבודה זרה כיון שהגיע לבלוריתו שומט ידו כמו שביארנו במסכת ע"ז:

פאה זו לא נתנו חכמים בה שיעור ר"ל כמה הוא צריך להניח וגדולי המחברים כתבו במנהג זקנים שלא היו מגלחין פחות מארבעים שערות שלא היו מגלחין אותם בתער אלא במספרים:

עבדים כנעניים הואיל ויש להם זקן הרי הם בדין פאה אף בפאת הראש שלא נסתלקו הנשים מדינה אלא מפני שאין להן זקן ומ"מ נשים שהעלו זקן דרך זרות אע"פ שלענין נתקים נדון בזקן כמו שיתבאר במקומו לענין פאה אינו כלום:

העברת השער משאר מקומות שבגוף התבאר במסכת נזיר שבית השחי ובית הערוה אינו אסור מן התורה אף בתער ומדברי סופרים אסור אף במספרים ואם מפני צער גדולן הרי אמרו שם גבול יש לו כל זמן שגדל משם ואילך נושר ואפי' לחוך בידו כדי להשירן אסור ומ"מ לחוך בהם באמצעות בגד מבגדיו מותר ואם נשרו נשרו ואם עבר והעבירו אם בתער מכין אותו מכת מרדות אבל במספרים אין כאן מרדות אלא שהוא אסור וכן בחכוך ודברים אלו כלן משום עדי אשה הן ולא מסרך הקפה ואף בתער כתבו גדולי המחברים שאין בה מרדות אלא במקום שאין מעבירין אותו אלא נשים אבל במקום שאף האנשים נוהגים כן אין כאן מרדות ושאר אברים אסור להעביר שער שבהן בתער אלא שאין בהן מרדות ובמספרים מותר לכתחלה ודבר זה היא לפי דעתנו שאנו גורסין שם אמר רב מיקל אדם כל גופו בתער ומשמע אף בית השחי ובית הערוה והקשה לו ממה שאמרו המעביר בית השחי ובית הערוה לוקה ופי' לוקה מדבר סופרים כמו שהתבאר שם ותירץ כי קאמר רב בשאר איברים והקשה ושאר איברים מי שרי והתניא העברת שער מדברי סופרים כלומר אלא שאין בה מרדות כי קאמר רב במספרים ותער שהוזכר בלשונו פירושו כעין תער אלמא בית השחי ובית הערוה יש בה מלקות מדברי סופרים בתער ובמספרים ומ"מ יש גורסים שם אלא כי קאמר רב במספרים שמשמע שרב מתיר בית השחי ובית הערוה במספרים ולא יראה כן וכן יש גורסין בקושיא ראשונה הא בתער הא במספרים ולשני שטות אחרונות במספרים מותר אף בבית השחי ובית הערוה ומה ששאל רב לר' חייא מהו לגלח פירושו בתער ואע"פ ששאל מהו לחוך ענינו מפני שהחכוך משירו מעקרו בתער וצורך גלוח אין כאן שאין סרך הענין אלא משום עדי אשה ולשטות אלו יתבאר יפה מה שאמרו בענין מפיבשת ולא עשה את רגליו שפרשוהו בהעברת שער הערוה בפרק החולץ שמאחר שהיה משבחו על כך משמע שמותר היה מיהא במספרים ומ"מ עיקר הדברים כשטה ראשונה וענין מפיבשת אפשר שבאותו זמן לא נגזרה עדין גזרה זו:

מצורע ונזיר נתחייבו בגלוח כל הראש בתער שאין גלוח אלא בתער שכל שאתה מוצא עשה ולא תעשה ואי אתה יכול לקיים את שתיהם יבא עשה וידחה לא תעשה:

חכמי הדורות שלפנינו כתבו שאף הקפת כל הראש במספרים אסורה מדברי סופרים וראיה להם במסכת נזיר פרק שלשה מינין בשמועה האמורה שם תניא לא תקיפו וכו' יכול אף מצורע כן וכו' וכשתעיין בה יפה אין הכרח ובתוספת מכות אמרו בפירוש אינו חייב עד שיקיפנו בתער ומה שאמרו בתורת כהנים בפרשת זאת תהיה הראש אסור במספרים כבתער מה שאין כן בזקן לא נאמרה אלא בנזיר כמו שיתבאר לך ממנה לכשתעיין בה כראוי:

כבר ביארנו במשנה שהמשחית את הזקן לוקה וכן ביארנו שחמשה פאות הן ושלוקה על חמשתן אף בהתראה אחת ונטילתן כאחד וכן ביארנו שאין אסורן אלא בתער אבל במספרים ומלקט ורהיטני מותר וביארנו למעלה שהאשה שהעלתה זקן דרך זרות מותרת להשחיתו ואם השחיתה של איש פטורה אלא שאסור לה:

יש מחמירין שלא להעביר תער בזקנם כלל ממה שאמר רב במסכת נזיר מיקל אדם כל גופו בתער ופרשוה שם במספרים כעין תער ואף בשאר אברים והרי הזקן אצלם כשאר אברים ולדעתנו לא נאמר בשאר אברים אלא מסרך עדי אשה ואין ראש וזקן בכלל זה ואין לנו לדחות סוגיא שבכאן שנתבארו בה בהדיא חמש פאות שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה כמו שביארנו במשנה אלא שיש באין באיסור זה מצד ספק שנולד להם במקומות אלו ומצד מה שאמרו בנגעים פרק עשירי לענין נתקים איזהו זקן מן הפרק של לחי עד פיקה של גרגרת שמשמע שסוף הזקן עד פיקה של גרגרת והוא מקום שפוי כובע למטה מסנטירו ואין זה כלום ובתוספתא התבאר בהדיא שלא נאמר תחום זה אלא לנגעים וכן מעשים בכל יום שאף אותם שנהגו שלא לספר בתער כלל מספרים הם השפם ותחתית הזקן המתחבר לצואר בלא שום פקפוק אלא שגדולי המחברים כתבו אף בשפם שאע"פ שהוא מותר לא נהגו להשחיתו אלא לגלח קצתו עד שלא יעכב אכילה ושתיה:

ספק זה שנולד לקצת מפרשים בענין הפיאות הוא שי"מ כשיטתנו שכתבנו במשנה שהשתים העליונות הם בבליטה היוצאת סמוך לנקב האזן מצד הפנים וכנגד נקב האזן מצדו ותחת העינים והוא בלחי העליון והשתים התחתונות הם חדוד הלחי הנמצא תחת האזן ונוטה לו לצד אחורי האזן והוא הלחי התחתון והחמשית הוא הסנטר והוא שבולת הזקן וי"מ שתים העליונות שתי אלו שהנחנו בתחתונות והתחתונות שני חדודין הסמוכין לסנטר והסנטר הוא הנמיכות שביניהם וי"מ שתים התחתונות בשני צדדי הפה במקום שלפנים מהם קצות השנים ואנו מפרשים כדעת ראשון כמו שכתבנו במשנה והכרעת פי' זה נראית לי מלשון מה שאמרו פאת זקן סוף זקן וכן אמרו פרקי דיקנא ואלו שהזכרנו תחלה הראשונות פרקים והתחתונות כעין פרקים וכל אחד מהם סוף וקצה אם של לחי עליון ואם של תחתון:

כשם שביארנו בקורח קרחה שאינו חייב אלא על המת הא אם קרח מרוב צערו על איזו פסידא אינו לוקה כך הדין בשריטה שביארנו במשנה שלוקה עליה דוקא על המת אבל אם שרט על ביתו שנפל או על ספינתו שטבעה בים פטור וכבר ביארנו שאם שרט שריטה אחת על חמשה מתים אף בהתראה אחת או חמש שריטות על מת אחד והתרו בו בכלן שהוא חייב על כל אחת ואחת ומ"מ בשריטה אם שרט לשם ע"ז לוקה שנאמר לא תתגודדו וגדידה ושריטה אחת היא אלא שעל המת לוקה בין ביד בין בכלי ובע"ז בכלי חייב כמו שנאמר ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים ובידו פטור וגדולי המחברים לא מנו גדידה ושריטה אלא בלאו אחד בין על המת בין לע"ז: