מאירי על מכות יא

וביאר אח"כ דין אחר בביאור מקרא זה והוא שכמו שבשנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה והוא הדין למאה ואפילו היה הפסק בין עדותו של זה לעדותו של זה הואיל ומ"מ על דבר אחד הם מעידים נעשית כלה עדות אחת ובטלה מקצתה בטלה כלה שכל שבמקימי דבר ר"ל העדים צריך שתהא העדות בכשרים:

ופירשה ר' יוסי דוקא בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר וחלק ר' עמו לומר שדיני ממונות ודיני נפשות שוים הם לענין זה אלא שיש בו תנאי אחר והוא שיהו כלם מתכונים להעיד אבל כל שלא כיון קרוב או פסול זה להעיד אע"פ שראה אינו פוסל את האחרים בראייתו שאם לא כן מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש והיאך ראייתם מפקעת ממנו דין הריגה אף בכמה עדים אלא דוקא בשנתכונו להעיד וכיצד אתה מכיר אם כונו להעיד אם לאו בזמן שהתרו בהם שכל שהוא מתרה מתכוין הוא להעיד בודאי ולשון זה ר"ל שהתרו בהם שהיה ראוי לומר שהתרו בו פירושו על עובר העבירה ומ"מ י"מ התראה זו מלשון איום שהבית דין איימו באותם העדים הקרובים והתרום ליזכר בעדותם והרי שהורו בכך שלא יתכונו בראייתם ולשם עדות באו לשם ובגמ' פי' שאף באותם שלא התרו וכן בדיני ממונות שאין שם התראה יש בדיקה והוא ששואלין להם אחד אחד כשהיית לשם נתכונת להעיד או שמא לא באת לשם אלא לראות בכלל העם כל שאומר שלא בא אלא לראות מפרישין אותו ומסלקין אותו מדין זה ואין חושדין אותו שלסלק עצמו הוא מתכוין שכבר איימוהו להעיד על האמת וכשם שמצוה להציל כך מצוה לשפוט וכל אותם שאומרים שלהעיד נתכונו רואין אותם ואם יש בהם קרוב או פסול עדותם בטלה בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות וכן הלכה אלא שהתנו בה גדולי הפוסקים והמחברים דוקא בעדות שבעל פה אבל שטר שהיו עדיו מרובים ונמצא ביניהם קרוב או פסול או שהיו עדיו קרובים זה לזה כל שלא נתברר שבמעמד אחד חתמו אין מבטלין אותו מספק וגובין בו אין זה אלא שאחר שנחתם כראוי מלאהו בקרובים ואפילו היו הקרובים ראשונים כבר אמרו רווחא למאן דקשיש מיניה שבק ובתוספתא אמרו בהדיא שטר שחתמו עליו חמשה עדים ונמצאו שלשה הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר הא כל שנודע בעדות ברורה שבמעמד אחד חתמו זה בפני זה פסול אם אין שם אלא שני חתומים ואחד מהם קרוב או פסול אפילו נמסר בפני שנים פסול שהרי מזוייף מתוכו הוא:

וי"מ גם כן בעדות אלו בין בשהתרו בו בין בששאלו אם באו להעיד או לראות שאין פוסלין כל העדות אלא בשהתרו אלו הפסולים קודם הכשרים וכן בשניה ששואלין להם אחר העדים הראשונים באתם כאדם הבא לראות או קודם לראשונים כאדם הבא להעיד שאם לא כן כל קרוב אצל קרובו ילך שם להעיד או יתרה בו כדי שיפטר ואין הסוגיא מוכחת כן ומ"מ כל הגאונים מסכימים שדין זה אחר שהעידו בבית דין שלא היו יודעים בית [דין] בפסולם והלשון מוכיח כן שהוא אומר ונמצא אחד מהם וכו' אבל כל שיודעים בקורבתם או בפסולם קודם שיעידו ממתקין אותם שלא לפסול שאר העדים ואע"פ שקצת חכמי צרפת חולקים בה ממה שאמרו מה יעשו שני אחים שראו וכו' דאלמא ראייתם לבד פוסלת כל העדות פירושו מה יעשו וכו' שראו וספרו דבריהם בבית דין אבל כל שלא הגידו אינן בכלל העדה לשום דבר אפילו באו להעיד שאם לא כן גיטין שכשרים בעדי מסירה כל שנתן בפני קרובים יפסל ויש שואלין ואף כשהעידו שלהעיד באו היאך נאמנין אחר שהם פסולים דבשלמא למחזי אתינן נאמנין מתוך שיכולין ומפרשים בה שאין נאמנין לבטל העדות אלא בשראו הכשרים לשם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנתחדש לקצת מפרשים בה כך הוא עדות שבטלה כולה בבטול נמצא אחד מהם קרוב או פסול כתבו גדולי הדורות שלא סוף דבר שבטלה לענין גובינא אלא אף לשבועה אין מזקיקין אותו על פי הנשארים שאם לא כן אף בשלשה יתקיים בשנים לענין גובינא אלא שכל העדות בטלה לגמרי כמו שאינה ויש מזקיקין אותו לשבועת היסת וכבר כתבוה בראשון של סנהדרין ויש חולקין לומר שאינה בטילה אלא מכח שטר אבל מ"מ דינו כעדות על פה לשבועה וכן כתב בעל מתיבות וכל שכן אם אמר השני לא הרגשתי בפסולו ולפיכך חתמתי עמו שמשביעין אותו על פיו ובתלמוד המערב בשני של כתובות אמרו עד אחד בכתב מהו לזקקו לשבועה ושאלו עד אחד בכתב כלום הוא לא צריכא בשהיו שנים מצאו לקיים כתב ידו של ראשון ולא מצאו לקיים של שני ולא פרשוה בשנמצא אחד מהם קרוב אלמא שפשוט הוא להם בזו שהעדות בטלה לגמרי אף לענין שבועה:

מקצת גאונים כתבו שאף שטר שנחתם בו פסול במעמד האחרים אם יש מן החתומים הכשרים שיעידו על פה שלא הרגישו בחתימת הפסול או שלא ידעו בפסולו תתקיים העדות בהן אע"פ שהיה במעמד אחד וקורעין אותו שטר וכותבין שטר אחר והדברים נראין וכן כתבוה גדולי הפוסקים בתשובת שאלה ואף בבריתא אמרו בהדיא בראשון של מסכתא זו ר' אומר אף בדיני ממונות ולא ידע שיש שם קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר ופירושה אם לא ידע העד השני ולענין שבועה והוא הדין אם היו עדים מרובים ולא הרגישו ולענין גובינא והטעם שאין הבטול אלא מפני שנטפלו עמהם ומכיון שלא הרגישו אין לבטל עדותם וי"מ אם לא ידע המלוה הבא להחתים שטרו:

בתלמוד המערב אמרו כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים לזה ר' יוחנן אמר פסול וריש לקיש אמר כשר כלומר לזה שהם רחוקים לו והלכה כר' יוחנן ומה שיש להקשות בה שמאחר שהם שני גופים היה לומר פלגינן דבורא ושנכשיר לזה ונפסול לזה כבר ביארנוה בבתרא פרק נוחלין:

הוזכר למטה בשנים שהיו מעידים על ענין הלואה שהיו רחוקים אצל המלוה והלוה וקרובים אצל הערב ופסלום אף אצל המלוה והלוה מטעם שאם אין הלוה הרי ההלואה נגררת אחר הערב ונמצא הערב והלוה כגוף אחד ודבר זה אין צריך לומר בשטר שכל שבשטר אחד אין חולקין את הדבור כמו שבארנו בפרק נוחלין אלא אף בעל פה שיש צדדין שחולקין בה את הדבור לפסול לזה ולהכשיר לזה כמו שביארנו שם ולשון הסוגיא בזה אילעא וטוביה קריביה דערבא הוו סבר רב פפא למימר לגבי לוה ומלוה רחיקי נינהו אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע אי ליתיה ללוה לאו בתר ערבא אזלי ופי' בה גדולי זקנינו שבנארבונאה שכך היה המעשה שראובן הלוה מנה לשמעון ולוי ערב לו ולא היה הערב כופר בערבותו אלא שהיה נשמט בטענה שהלוה אמר לו שפרע מאתמול ובאו אילעא וטוביה והעידו שהיום הודה לו הלוה על חוב זה שהלוהו ביום פלוני בערבותו של פלוני ובאתם עדי שנמצא שאלמלא פסול קורבתם אצל הערב היה הלה מתחייב וממנו מתפשט החיוב לערב וזה שפרשוה כשטענתם בפרעון החוב ולא כשטענתם בעקר ההלואה ר"ל שיהו הלוה והערב כופרים בעקר ההלואה לומר לא לויתי ולא ערבתי ויבואו אלו ויעידו על הלואתו של זה ועל ערבותו של זה יראה לחכמי הדורות מפני שבזו פשוט הוא שאין נאמנין ואין חולקים את דבורם ולא היה רב פפא טועה בזה שכל שבקורבא אין חולקין את הדבור להכשיר לזה ולפסול לזה ואין ראיה מפלוני בא על אשתו שאין שם תורת עדות ובעל דבר גמור הוא כמו שביארנו בפרק נוחלין אבל בעדות הודאה היה סבור שלא תהא הודאת הלוה כלום אצל הערב הואיל והערב היה יכול לכפור הערבות לומר שמאחר שהודה בערבותו ונמצא החיוב נגרר אחריו פוסלין אותו אף אצל הלוה ולדעת זה מה שאמרנו בכתב נכסיו לשני בני אדם הוא הדין בעל פה וגדולי הראשונים שבגירונאה חולקין בזו כמו שכתבנו בפרק נוחלין ומפרשים לשטה זו בהפך והוא שגדולי קדמונינו סוברים לדעתם שאלו היתה טענתם בעקר ההלואה פשוט היה שנאמנין לגבי מלוה ולוה שחולקין את הדבור אלא שהם חולקין עליהם לענין הדין שמאחר שהערב במקום הלוה הוא הרי הם כגוף אחד ואין חולקין בהם את הדבור אף בכפירת עקר הטענה ומפרשים אותה בעדות שטר אבל בעל פה נאמנין לגבי מלוה ולוה ופוסלין אותו לגבי ערב:

גדולי המפרשים פי' בענין זה בשיטת גדולי קדמונינו אלא שמוסיפין בה דברים והוא שהם כתבוה כמו שפרשנו שהלוה היה טוען פרעתי והערב מודה בערבותו אלא שנסמך בטענת הלוה ובאו אלו והעידו שבפניהם הודה לו עכשיו שהוא חייב לו והיה רב פפא סבור לומר לגבי לוה ומלוה רחיקי נינהו ויכולין להעיד עליה ואע"פ שאין נאמנין על הערב מ"מ נאמנים הם על הלוה אחר שאין על הערב אחריות לשלם כל שיש נכסים ללוה ואינו דומה לשנים שלוו מן האחד ונעשה אחד מהם קרוב עם העדים שבזו הואיל ושניהם אחראין וערבאין זה לזה הרי הוא כמי שמעיד על הקרוב אבל זו אינה כן ואמר לו שכנגדו אי לית ליה ללוה וכו' ואחר שמודה שנעשה לו ערב ואם אין נכסים ללוה הוא חוזר עליו עכשיו גם כן אע"פ שיש נכסים ללוה הרי הוא כמעיד על הערב והרי הערב טוען שנפרע והם מעידים כנגדו שלא נפרע והרי הם כמחייבים את קרובם ר"ל הערב לפרוע והלכך אף על הלוה אין נאמנין אבל אם היה הערב טוען שלא נעשה לו ערב אין ספק שהם נאמנין על הלוה ואפילו היו מעידים על הערב שנעשה לו ערב ובלבד שלא יעידו על הערב בתוך כדי דבור של עדות הלוה אלא לאחר כדי דבור שהן שתי עדויות ואין אומרין בתר ערבא אזיל שאין נאמנין על הערב הואיל והוא אינו מודה בתוך כדי דבור הואיל ועדות אחת היא בטלה מקצתה בטלה כלה:

ובמקום אחר מצאתי להם בהגדת גליון ספריהם שאין אלו מעידין על הערב אלא שהערב מודה על ערבותו אלא שנסמך על טענת הלוה שאמר פרעתי ואלו מעידים שהיום הודה וחשב רב פפא לחייב את הלוה על פי העדים והערב בהודאת עצמו שהרי לא העידו הם עליו כלום ואמר ליה רב הונא דכיון דאי לית ליה ללוה לאו בתר ערבא אזיל נמצא שעל פיהם הוא מתחייב אבל אם כפר הלווה בהלואה והערב בערבותו והעידו הם על הלווה שלוה ושזה נעשה לו ערב נאמנים הם על הלווה ולא על הערב ששני עדויות הם ותרי גופי ואין כאן דין חלוקת דבור כלל ובעידי לווה ומלוה אין צד להאמינו כלל על הערב שאם אין הלואה אין ערבות ויש חולקים לומר שאין בזה דין בטלה מקצתה כלל ששני עדויות הם ולא נאמר דין פלגינן דיבורא או לא פלגינן אלא בדבר אחד שכולל שני דברים ככותב נכסיו לשנים ובעל שאמר גרשתי את אשתי אבל שני דברים חלוקים זה מזה אפילו תוך כדי דבור חולקין את הדבור ואפילו אמרו עדים פלוני נתן מנה זה לשמעון ומנה זה ללוי אע"פ שהעדים קרובים לאחד כשרים אצל האחר כמו שכתבנו בפרק יש נוחלין ואף בזו נאמנין על הלוה אחר שאין הערב מודה בערבותו וי"מ שראובן הלוה לשמעון ולוי ערב לו ותבעו שמעון וטען זה פרעתי והיתה ההלואה בדרך שלא היה זה נאמן בפרעתי כגון בשטר או שאמר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני והיה צריך להביא עדים על הפרעון והביא עדים שהיו קרובים ללוי והעידו ששמעון פרע ופסקו שמאחר שהם קרובים לערב אין נאמנין והדברים אמתיים אלא שלענין פירוש לא היה רב פפא כדאי לטעות בזה: