מאירי על מכות י

מי שהביא כת של עדים הן גואל הדם על קרובו שפלני הרגו הן בעסקי ממון שפלני חייב לו כך וכך וכיוצא באלו והוזמה אותה הכת ואח"כ חזר זה והביא כת אחרת על אותה עדות בעצמה והוזמה זו הכת גם כן ואח"כ חזר והביא כת אחרת על אותה עדות בעצמה ואין לה מזימין דנין על פי כת זו שאין לה מזים שאע"פ שהדברים מוכיחים על המביאם שהוא משתדל בעדות שקר מ"מ אין מחזיקין את העדים בשקרנים עד שיוזמו ושמא כתות שעברו העידו על פי האומד וזו מעידה על ברור ומ"מ שטר שקרא עליו ערער ובאו שנים ואמרו ממנו שאל לזייף לו חתימות אלו אין מגבין בו אפילו נתקיים שטר בחותמיו וכן פסקו גדולי המחברים אלא שהם כתבו שאם באו עדי השטר בעצמו והעידו שהם חתמוה וזו היא כתב ידם מגבין בה:

המשנה התשיעית וענינה ג"כ בביאור החלק הרביעי והוא שאמר אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין שהיו צדוקים אומרים עד שיהרג הנדון שנאמר נפש בנפש אמרו להם חכמים והלא כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם לאחיו והרי אחיו קיים א"כ מה תלמוד לומר נפש בנפש יכול משעה שקבלו עדותם יהרגו תלמוד לומר נפש בנפש הא אינם נהרגים עד שיגמר הדין אמר הר"ם כשנהרג אותו שהעידו עליו ואחר מותו הוזמו העדים לא יהרגו שנאמר כאשר זמם לעשות לאחיו ועדיין אחיו קיים אבל החכמים מעידים שהרי הסכימו עליו:

אמר המאירי אין העדים זוממין נהרגין ר"ל מטעם כאשר זמם אא"כ נגמר הדין על פיהם ואח"כ הוזמו שהרי הצדוקים היו אומרים עד שיהרג הנדון שאם לא הרגו לא יהרגו ואינם סוברים כאשר זמם ולא כאשר עשה וטעם שלהם מדכתיב נפש בנפש והשיבו להם תשובה מאמרו לעשות לאחיו מלמד שעדיין אחיו קיים ולמה נאמר נפש בנפש ללמד שלא משהעידו נהרגין אלא משנגמר הדין על פיהם הא משהרגו אין נהרגין אבל בממון אע"פ שהוציאו ממון על פיהם מחזירין אותו והם משלמים וכן כתבו גדולי המחברים במלקות שאם לקו על פיהם לוקין ויש חולקין במלקות וכן יש חולקין אף בממון כמו שביארנו למעלה בסוגיית המשנה השניה ולדעת גדולי המחברים מיהא זה שאמרו בגמ' חייבי מלקיות מנין אין פירושן מנין שאם לקו לא ילקו אלא על דין המשנה הוא חוזר כלומר מנין שלא יענשו עד שיגמר הדין על פיהם כמו שפי' גדולי הרבנים כמו שנבאר:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:

כבר ביארנו בהרבה מקומות שאין עונשין מן הדין ולא מזהירין מן הדין לא בדיני נפשות ולא בדיני מלקות ומהיכן למדנו דבר זה שנאמר איש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו או בת אמו שלא בת אביו בת אביו ובת אמו מנין שבת אב ואם אין הכתוב קורא לה אחותו בת אביו אלא אחותו סתם תלמוד לומר ערות אחותו גלה עד שלא יאמר יש לי לדון כן אם ענש על בת אביו שלא בת אמו או בת אמו שלא בת אביו בת אב ואם לא כל שכן הא למדת שאין עונשין מן הדין עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל ערות אחותך בת אביך או בת אמך לא תגלה אין לי אלא וכו' בת אב ואם מנין תלמוד לומר אחותך היא לא תגלה ערותה עד שלא יאמר יש לי בדין אם הזהיר וכו' הא למדת שאין מזהירין מן הדין:

אין העדים נעשין זוממין לדונם בכאשר זמם עד שיזומו שניהם לא לדיני נפשות ולא למלקות ולא לתשלומין וזה שביארנו במשנה שאין נעשין זוממין עד שנגמר הדין לא סוף דבר בדיני נפשות אלא אף בדיני מלקות וגלות כגון אם העידוהו שחייב מלקות והוזמו שלוקין או שהעידוהו שחייב גלות והוזמו שהם לוקין כמו שביארנו במשנה השניה ולמדנו דבר זה למלקות מגזירה שוה של רשע רשע ולגלות מגזירה שוה של רוצח רוצח ולממון מיהא הדבר פשוט בו שכן שהרי כתוב יד ביד דבר הנתן מיד ליד:

אע"פ שבקצת דברים ניתנה רשות לחכמים לעשות מעשה בקצת נטייה מן הדין אף להקל לפעמים להוציא מלב החולקים כעין מה שאמרו בפרה שהיו עושים אותה בטבול יום להוציא מלבן של צדוקים וכן בהרבה מקומות לענין דיני נפשות אין סומכין על זה שאין הורגין את זה שלא מן הדין כדי לקבוע הלכה ובשביל להוציא מלבן של אותם החולקים וכל העושה כן הרי זה שופך דם נקי:

כל שיודע שיש בעירו גדול ממנו אע"פ שיודע בעצמו שבעל הוראה הוא ראוי לו לימלך עמו בהוראתו שאם יפול בהוראתו שום טעות יבא חברו ויורהו וטובים השנים מן האחד ובלבד שלא יהא אחד מהם מכוין לנצוח אלא לידיעת האמת:

המשנה העשירית וענינה ג"כ בביאור החלק הרביעי והוא שאמר על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת אם מתקיימת עדות בשנים למה פרט הכתוב בשלשה אלא להקיש שלשה לשנים מה שלשה מזימין את השנים אף שנים מזימין את השלשה ומנין שאפילו הן מאה תלמוד לומר עדים ר' שמעון אומר מה שנים אין נהרגין עד שיהו שניהם זוממין אף שלשה אינן נהרגין עד שיהו שלשתם זוממין מנין שאפילו הם מאה תלמוד לומר עדים ר' עקיבא אומר לא בא שלישי אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו אם כך ענש הכתוב את הנטפל לעוברי עבירה בעוברי עבירה על אחת כמה וכמה אמר הר"ם דברי ר' עקיבא פירושו כי העדות היא מתקיימת בשנים וכשנלוה אליהם שלישי יהרג עמהם אם הוזמו שלשתם ואלו הוזם הוא לבדו לא יהרג ולא נתחייב מיתה אלא על שנצטרף לעוברי עבירה ודברי ר' עקיבא ור' שמעון קיימין ואין עליהם חולק ואולם כל אחד מהם ענין ברור וזה שאמרנו עד שיוזמו כלם ובלבד שיעיד כל אחד מהם בתוך כדי דבור חברו ויהיה הכל עדות אחת וכאלו כלם העידו בבת אחת מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה ומנין אפילו הן מאה ת"ל עדים אמר ר' יוסי במה דברים אמורים בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים עדות בשאר רבי אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות אימתי בזמן שהתרו בהן אבל בזמן שלא התרו בהן מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש ענין דברי רבי כי כשיבא קרוב ולא בא להעיד על האיש ההוא אבל בא לראות מה שיעשה ולא ידע אם יש שם קרוב וראה מה שראה תתקיים העדות בשנים כשרים מכלל הרואים ולא נשגיח לנשארים והלכה כרבי:

אמר המאירי על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים אם מתקיימת עדות בשנים למה פרט לך הכתוב שלשה להקיש שלשה לשנים מה שנים מזימין את השנים אף שנים מזימים את השלשה או אפילו מאה שלא תאמר הואיל ועד זומם חדוש הוא דיו ליאמר בששנים מזימין את השנים אבל כל שהמעידים מרובין על המזימין לא יזומו על פיהם בא ולימד שאפילו היו הראשונים מאה ובאו שנים והעידו כלכם במקום פלני עמנו הייתם כלם נזומין על פיהם שהשנים כמאה הם וכן הלכה:

ר' שמעון אמור וכו' פי' מודה הוא לדברי תנא קמא לענין הדין אלא שחולק עמו בביאור המקרא שהוא מפרשו לומר מה שנים אין נהרגין עד שיהו שניהם מוזמין אף שלשה והוא הדין למאה אינם בדין כאשר זמם עד שיזומו כלם ואף זו הלכה היא אלא שהתנו עליה בגמ' דוקא בשהעידו כלם זה סמוך לזה כל אחד ואחד בתוך כדי דבור של חברו ר"ל כדי שאלת תלמיד לרב אבל אם היה הפסק בין עדותם של שנים הראשונים לעדות האחרונים ביתר מתוך כדי דיבור הרי השנים הראשונים ניזומין בלא הזמתן של אחרים והאחרים אין נעשין זוממין כלל שמאחר שהוזמו הרי לא ראה המעשה עם הראשונים והיאך יצטרפו עמהם ומ"מ כל שלא הוזמו עדות אחת היא לענין שאם בטל אחד מן האחרים אם משום קורבה אם משום פסול בטלה כל העדות אע"פ שהיה הפסק ביניהם הואיל וראו עמהם את המעשה וזהו שר' עקיבא עם היותו מודה לדברי תנא קמא ולדברי ר' שמעון לענין הדין חולק הוא עמהם בביאור הפסוק ומפרשו לענין זה והוא שאמר ר' עקיבא אומר לא בא השלישי להקל עליו ר"ל על עצמו של שלישי לבד כלומר שלא ליזום עד שיזומו כלם אחר שהעידו זה בסמוך לזה שזו לא הוצרכה מאחר שכלם עדות אחת שהרי כתוב והנה עד שקר העד שמשמעו כל העדות אלא אף להחמיר עליו לעשות דינו כיוצא באלו שאם הוזם עמהם שיענש ולא תאמר הרי אף בלא הוא נתקיימה העדות כבר בשנים הראשונים ואין עדותו מעלה או מוריד ולא יהא בכלל הזמה בא ולמד שאף הוא בכלל הזמה וכן הלכה ואם ענש הכתוב הנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה כל שכן שהוא משלם שכר לנטפל לעושה מצוה כעושה המצוה שהרי מדה טובה מרובה על מדת פורענות שבמדת פורענות כתוב על שלשים ועל רבעים ובמדה טובה כתוב לאלפים: