מאירי על קידושין צט

מי שנדר להקריב קרבן ולא שלם את נדרו בין שנדר ולא הפריש בין שהפריש ולא הקריב כיון שעברו שלשה רגלים בית דין כופין אותן להקריב ברגל הבא תחלה שנאמר יקריב אותו בעל כרחו אם כן מה תלמוד לומר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני שכל שאומר איני רוצה אינו מתכפר ואעפ"כ בחטאות ואשמות הואיל ומחוסרי כפרה הם אין ממשכנין אותם שאין חוששין שמא ישהו וכן בגיטי נשים בכל אותן שאמרו כופין אותן להוציא כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:

המקדש את האשה ואמר סבור הייתי שהיא כהנת והיא לויה לויה והיא כהנת עניה והיא עשירה עשירה והיא עניה מקדשת שמכל מקום הרי לא היא הטעתו בכך וכן הדין בהיא שאמרה סבורה הייתי שהוא כהן והוא לוי וכן כל כיוצא בזה:

כבר ביארנו למעלה בנהנה מן ההקדש בשוגג שמביא קרבן מעילה ושאם נתנו לשליח בשוגג בתורת חלין אם עשה השליח שליחותו בעל הבית מעל ואם לא עשה השליח שליחותו שליח מעל מעתה אמר לשלוחו הבא לי מן החלון והביא לו מן הדלוסקמא שליח מעל הביא לו מן החלון אע"פ שאמר בעל הבית לא היה בלבי אלא מן הדלוסקמא או מחלון אחר או מכיס אחר שבאותו חלון בעל הבית מעל שדברים שבלב אינם דברים ואם אמר מזיד הייתי או נזכרתי קודם הוצאתך פטור מן הקרבן:

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר אינה מקודשת הרי היא במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר הרי זו מקודשת אמר הר"ם פי' כאשר אמר לו הרי היא במקום פלוני מראה מקום הוא לו ואין זה תנאי וכבר התבאר זאת הכונה בעצמה בפרק שלישי מגיטין:

אמר המאירי ר"ל שקפידא היא אם מפני שבאותו מקום יש לו אוהבים שאם תצא עליו דבה יהו מגינין לו אם לסבה אחרת אבל אם אמר הרי היא במקום פלוני או הרי את מוצאה במקום פלוני מקדשת שאין זה אלא מראה מקום וכן בשליח קבלה שלה ויתבאר בגמרא שכך הדין בגיטין אמר לשלוחו תן גט זה לאשתי במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר פסול שקפידא היא שלא לבזותה במקום אחר אם לסבה אחרת הרי היא במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר מגורשת וכן בשליח קבלה שלה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר אלא שבמסכת נזיר התבאר שהממנה שליח לקדש אשה ומת השליח הרי זה אסור בכל הנשים שחזקת שליח עושה שליחותו וחזקה קדש ואין זה יודע מי נתקדשה לו שיוכל לקדש אחרת שמא קרובה היא לאותה שקדשה השליח ומכל מקום לא נאסר אלא באשה שיש לה קרובות כגון בת או אם או אחות אבל אשה שאין לה קרובות מותר הוא בה ואפילו יש לה קרובות אלא שאותם הקרובות היו נשואות בשעה שמנהו שליח אע"פ שנתגרשה קודם מיתת השליח אין חוששין לה שהרי לא יכול למנותו במה שלא היה הוא יכול לעשות בשעת המנוי:

המשנה החמישית והכונה בה כשלפניה המקדש על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה על מנת שאין בה מומין ונמצאו בה מומין אינה מקודשת כנסה סתם ונמצאו בה מומים תצא שלא בכתובה שכל המומים הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים אמר הר"ם כבר קדם לשון ההלכה בשביעי מכתובות ושם תבקש ביאורו:

אמר המאירי ואפילו גט אינה צריכה שקדושי טעות הם שהרי אין האדם מיפר במה שנדרה קודם קדושין ואע"פ שחכם יכול להתירם בפתח או בחרטה שמא אינו רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ומכל מקום כתבו גדולי המחברים שאם הלכה היא אצל חכם והתירה הרי זו מקדשת ויש לפקפק בדבר ופירשוה במסכת כתבות דוקא באחד משלשה נדרים אחד שלא תאכל בשר ואחד שלא תשתה יין ואחד שלא תתקשט בבגדי צבעונין אבל בשאר דברים לא הופקעו הקדושין בשבילם מפני שאין סתם אדם מקפיד עליהם ואפילו אמר זה שהוא מקפיד אין שומעין לו ומכל מקום אם אמר על מנת שאין עליך שום נדר אף בכל נדר שבעולם כן כנסה סתם ר"ל שקדשה סתם ולא הזכיר בשעת הקדושין על מנת שאין עליך נדרים מקדשת היא מכל מקום אלא שתצא בלא כתבה אם הוא רוצה לגרשה אפילו לא הזכיר לה גם כן בשעת כניסה לחפה ואין אומרים מאחר שלא התנה לה בשעת קדושין ואף בשעת כניסה לחפה לא הזכיר לה כן אינו קפיד בכך ויש לה כתבה אלא תצא בלא כתבה ואף הקדושין יתבאר במסכת כתבות שאינן אלא קדושי ספק ומדבריהם ואף לענין כתבה אם תפשה יראה משם שאין מוציאין מידה וכמו שתירץ רבא שם גבי איסורא לחומרא גבי ממונא לקולא והתבאר שם גם כן שאפילו קדשה על תנאי ר"ל על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם ונמצאו עליה נדרים צריכה גט ומכל מקום דוקא בשבעל שאין הטעם מצד שמא מתוך שלא הזכיר את התנאי בשעת כניסה לחפה מחל את התנאי עד שתאמר שאף בלא בעל כן אלא אין הטעם אלא מפני שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומעתה דוקא בבעל ובעדי יחוד וכן במקדש על תנאי ובעל וכן המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל בעדי ייחוד קדשה על מנת שאין בה מומין ונמצאו בה מומין אינה מקדשת כלל והוא שתמצא בה אחד מן המומין הפוסלים בנשים והם כל המומין הפוסלים בכהנים ויתר עליהם שמונה ריח רע וזיעה וריח הפה וקולה עבה ודדים גסים מחברותיה טפח וטפח בין דד לדד ונשיכת הכלב ונעשה המקום צלקת ושומא שעל הפדחת אפילו קטנה ביותר ואפילו קרובה לשער ראשה ואע"פ שאין בה שער אבל בשאר מומין כגון עקרה או אילונית אפילו אמר הוא מקפיד אני עליהם אינו כלום ויראה אף בשאמר שום מום שאין מום אלא באלו כנסה סתם ר"ל שקדשה וכנסה סתם הרי היא מקדשת ודוקא מספק כמו שכתבנו ותצא בלא כתבה ואף בקדשה על תנאי וכנסה סתם:

ויש שואלין במה שאמרו ביבמה שנמצאת אילונית שאינה חולצת ולא מתיבמת תהא צריכה חליצה מספק שמא דעתו אף באילונית כשם שאתה מצריך גט בנמצאו עליה מומין ונדרים שמא דעתו אף בבעלת מומין ונדרנית ומתרצין שהאילונית הכל יודעין שאין דעתו של יבם עליה דהא לבנות בית אחיו כתוב ולדעת זה אף במקדש מתחלה ונמצאת אילונית אינה צריכה גט ויש חולקין בזו ממה שבמסכת כתבות פרק אלמנה נזונת נשנו אילונית ושניות כי הדדי ואמר עליהם אין להם כתבה ויש לדקדק בה גם כן כתבה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא ודומיא דשניות ואין הדברים נראים שאם כן איך אמרו בחמש עשרה נשים שאם נמצאו אילונית צרותיהן מותרות ואם אילונית צריכה גט מספק היאך צרתה מותרת להתיבם שמא צרת ערוה היא וכשם שאתה מצריכה גט מספק במקדש תצריכה חליצה מספק מיבם אלא שמתוך שמקח טעות הוא ואינה צריכה גט נמצאו נשואי האח בה כמי שאינן וצרותיהם מותרות ואילונית שנשנית עם השניה אף היא שנויה באותה משנה עם הממאנת שאינה צריכה גט ושמא תאמר אם כן למה אמר ר' מאיר קטנה אינה מתיבמת שמא תמצא אילונית ואע"פ שאין הלכה כמותו אלא כחכמים שאמרו בקטן וקטנה שאין חולצין מפני שלענין חליצה איש כתוב בפרשה אבל לענין יבום קטן וקטנה מתיבמין מכל מקום לדעתו של ר' מאיר מיהא למה אמר בקטנה שאינה מתיבמת ומחשש שמא תמצא אילונית ואינה בת יבום ונמצא פוגע באשת אח שלא במקום מצוה ואף חכמים לא נחלקו עליה אלא מפני שאין חוששין למיעוט ותתיבם ממה נפשך שאם אינה אילונית שפיר מיבם ואם היא אילונית הרי אינה אשת אח כלל שמקח טעות הוא ולא הוצרך אחיו בו אף לגט יש לומר שכך פירושו שמא כשזה מיבם את הקטנה יפטרו הצרות וינשאו ותמצא זו אילונית ועדין האחרות זקוקות ליבם ונמצאו יבמות לשוק שהאילונית מקח טעות אף בהכיר בה אחיו כמו שיתבאר בראשון של יבמות ושם יתרחבו הדברים בע"ה בענין זה:

זהו ביאור המשנה ועל הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה הששית והיא גם כן מענין החלק השלישי והוא שאמר המקדש שתי נשים בשוה פרוטה או אשה אחת בפחות משוה פרוטה אע"פ ששלח סבלונות לאחר מיכן אינה מקודשת שמחמת קדושין הראשונים שלח וכן קטן שקדש אמר הר"ם פי' אמרו וכן קטן שקידש ר"ל ששלח סבלונות משהגדיל וסבלונות הם המנחה ויגזר זה השם מסבל והוא המשא והציור בו אלו השלש דמיונים אע"פ שענינם אחד לפי שלא יספק אחד מהם מן השני שאילו השמיענו ההלכה הראשונה לבד לאמרו איידי דנפיק מיניה ממונא טעי דחשיב שהם קדושין גמורין ואולם בהלכה השנית הנה נאמר אדעתא דקדושין שלח סבלונות ואע"פ שהשמיענו באלו שתי ההלכות לאמרו בדמיון אלו הדברים יפול הטעות בין פרוטה לפחות משוה פרוטה אולם קטן שקידש הכל יודעין שאין קדושין שלו כלום ואלו הדברים אשר שלח אמנם שלח אדעתא דקידושין משהוא יודע הפסד הקדושין הראשונים למדנו בזה שהם כלם הם נסמכים על הקדושין הראשונים והם נפסדים:

אמר המאירי אין אחת מהן מקדשת כלל ואע"פ שבשתי בנותיך לשני בני בפרוטה נשאר בפרק ראשון בספק בזו מפני שיש פרוטה לנותן ולמקבל אבל באלו אין פרוטה אצל המקבל ומתוך כך אין כאן קדושין ואמרו בזו ובמי שקדש אשה אחת בפחות משוה פרוטה שאע"פ ששלח סבלונות לאחר מכן ר"ל מיני תכשיטין שאדם רגיל לשלוח לארוסתו אחר קדושין אינה מקדשת ואין אומרים מאחר שקדש בקדושין שאינם מועילים יודע הוא בקדושין שלא הועילו ושלח הסבלונות להיות עולים לכאן ולכאן ר"ל לקדושין ולסבלונות ותמצא מקדשת מחמת הסבלונות אע"פ שלא הזכיר בהן לשון קדושין הואיל ומכל מקום לא הזכיר בהן גם לשון סבלונות אלא שאומר לה תכשיט זה שולח לך פלוני ואינו מזכיר לא לשם קדושין ולא לשם סבלונות והיה לנו לחוש שמתוך שהרגיש בקדושיו הראשונים שאינם כלום הוא מכוין עכשו לשם קדושין אחר שלא הזכיר בהם לשם סבלונות וכגון שנתנו בעדים אלא אומרים שלא הרגיש בטעותו וסבור היה שהיו קדושיו קדושין ולא כיון בסבלונות לסרך קדושין כלל ואפילו היה מדבר על עיסקי קדושיה והרי הם כשאר סבלונות דעלמא הבאות לאחר קדושין שאין בהם סרך לקדושין וכן בקטן שקדש שאין קדושיו כלום אף מדברי סופרים שלא תיקנו לו אישות כלל שאפילו שלח סיבלונות לאחר שהגדיל אינה מקודשת ואין אומרים שהרגיש בקדושין שאינם כלום וכיון בסבלונות להיות עולים לכאן ולכאן אלא טעה בעצמו וסבור הוא שקדושיו קדושין גמורים ולא כיון בסבלונות לסרך קדושין כלל ואם הקדושין אינם אין הסבלונות עושים אפילו ספק ומכל מקום אם בעל אחר קדושין אלו יתבאר בכתבות ובבריתא שבשמועה זו שהיא מקדשת חזקה אין אדם עושה וכו' ודוקא בבעל בעדי ייחוד ולפי דרכך למדת שהקטן שאמר לאשה הרי את מקדשת לי לכשאגדל אפילו היו המעות קיימים לכשיגדל אינו כלום ואף כשלא אמר מעכשו ולא ראינו עצמנו צריכים לכתבה אלא מצד מעשה שאירע והיו קצת חכמים סוברים לומר שמקדשת ממה שאמרו בבכורות פרק בכור לנחלה הפודה את בנו בתוך שלשים שאם לא אמר מעכשו אלא אחר שלשים ואיתנהו למעות אחר שלשים שבנו פדוי ובן דכיון דממילא רבי הרי הוא כמי שכבר בא ואין הדברים כלום ואף הראיה אינה שהפדיון אינה מחסר אלא זמן אבל קטן חסר זמן והבאת סימנין וכן שאין דמיון מפדיון לקדושין כלל:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כשם שקטן שקדש אין קדושיו כלום אף מדברי סופרים כך הדין בשוטה והוא שביארנו סימניו במסכת חגיגה בין שהוא בן דעת וקדש את השוטה בין שהוא שוטה וקדש את בת דעת אבל חרש יש לו קדושין מדברי סופרים וגדולי המחברים כתבו שאם בא פקח וקדש אשת חרש שהיא פקחת מקדשת לשני ומגרשה ומותרת לבעלה החרש וגדולי המגיהים אוסרים מטעם שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו מן הנשואין וכן כתבו בטמטום ואנדרוגינוס שקדושיהן ספק בין קדשו בין נתקדשו אבל גדולי המגיהים נוטים לומר שאינם קדושין כלל הואיל ואינן ראויין לינשא ובפרק הערל אמרו באנדרוגינוס נושא אבל לא נישא כמו שיתבאר שם וכן כתבו גדולי המחברים בשכור שקדש שקדושיו קדושין אפילו נשתכר הרבה אלא אם כן הגיע לשכרותו של לוט:

ישראל שקדש גויה או שפחה או גוי ועבד שקדשו בת ישראל אין כאן קדושין כלל ואפילו בדורות הראשונים שהיה להם לחוש שמא היו מעשרת השבטים שהוגלו מקרוב מכל מקום כיון שנטמעו נטמעו כמו שהתבאר בראשון של יבמות והוא שאמרו שם גוי שקדש בזמן הזה חוששין לו שמא מעשרת שבטים הוא ואמרו שם כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי בנך קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך כלומר שעשרת שבטים הגלו אנשים לבד ונשים לבד כדי למחות זכרם ונשאו נשים נכריות ובניהם באים מן הגויה וישראל הבא על הגויה והוליד ממנה בן הרי זה גוי ואין קדושיו כלום והקשה והא איכא בנות כלומר שנישאו לגוים והולדות ישראלים וגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וקדושיו קדושין ותירץ בנתא דההוא דרא איצטרויי איצטרו כלומר נבקע בית הרחם שלהם מצד ששתו כוס של עיקרין שלא יתעברו מהם ומכל מקום העלו שם במסקנא לא זזו משם עד שעשאום גוים גמורים הואיל ונטמעו נטמעו וישראל משומד שקדש יתבאר במסכת יבמות פרק החולץ שקדושיו קדושין וגירושיו גירושין ואפילו עובד ע"ז ואף בגר שנתגייר וחזר לסורו הדין כן כמו שיתבאר שם ובתשובת הגאונים נמצא שהמשמדים של עכשו אין קדושיהן קדושין הואיל ומחללין שבת וממה שאמרו ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כל המחלל שבת אינו נקרא ישראל ואף גדולי המפרשים מסכימים שכל שהוא משמד לע"ז מין הוא ודינו כגוי גמור ומכל מקום אין הדברים נראין שהרי אמרו בפרק החולץ דאי הדר ביה הוה ליה כישראל משמד שקדושיו קדושין והדר ליה ודאי לגמרי משמע: