מאירי על קידושין צ

האב אין לו רשות בבן כלל שאם קדש בשבילו יהו קדושין וכל שקדש בשביל בנו שלא מדעת הבן ר"ל שלא בידיעתו או אפילו שהיה שם ולא גלה דעתו שירצה בכך לשיטתנו ואין צריך לומר אם מיחה אין קדושי האב קדושין כלל כשם שאמרו לשיטתנו שאין אומרים נתרצה האב כך בזו אין אומרים נתרצה הבן ואפילו אמר אחר כן שמתרצה הוא בכך הואיל ולא גלה דעתו בשעת קדושין ואף מן הסתם אין אומרים שמתורת שליחות עשה וכגון שהבן גדול שיכול לעשות שליח שמן הסתם לא חציף איניש לשווייה שליחא לאבוה ומכל מקום אם טענו כן והודו שניהם בכך נאמנין אף בלא עדות ששליחות הולכה אינו צריך עדות כמו שביארנו הא כל שלא טענו כן אינו כלום ואפילו ארצי קמיה ר"ל שכבר דבר האב לבן ופייסו על זווג זה ונעתר לו הואיל ומכל מקום לא מדעתו קדשה אינו כלום שהרי רצויו בכאן דיו שיהא כשדוכין באותה שהזכרנו וכבר פסקנו שאף בדשדיך אינו כלום ומכל מקום לשיטות האחרות שכתבנו למעלה חוששין בזו אם בארצי או בלא ארצי כל אחד כשיטתו ולשיטתנו אנו מפרשים בזו בפירוש אמר מר לא סבר לה מר לדרב ושמואל ר"ל אפילו בדשדיך והילכך אף בזו אע"ג דארצי אינו כלום ולפי דרכך למדת שבשאר בני אדם חוששין שמא עשאו שליח ומחמירין בדבר הא כל שנודע שלא מתורת שליחות אינו כלום שאף לדעת האומר שחוששין לנתרצה דוקא באב או שמא באב חוששין לנתרצה ובאחר כל שהודיע שנתרצה יש לפקפק בדבר כמו שכתבנו למעלה וגדולי המפרשים פירשו בארצי קמיה דרך אחרת ואין דבריהם נראין ומכל מקום אף לדעת הפוסקים חוששין שמא נתרצה האב אם בדשדיך ואם בדלא שדיך כל אחד לשיטתו דוקא דרך כבוד אבל דרך בזיון וחלול כגון שקדש בשוק אף אם קדשה בככר זהב או שקדשה בדברים פחותים כגון ירק וכיוצא בו ואע"פ שקדשה בצנעה ובישוב הדעת ודאי אין חוששין לנתרצה ואפילו אמר אחר כן שמתרצה הוא אין שומעין לו:

לדעת האומר שחוששין לנתרצה האב יש צדדין יש דברים שהדבר בברור לנו שלא נתרצה ואפילו במקום שהיה לטעות בכך כיצד הרי שהיו אשה ובעלה חלוקים בבת שלהם היא אומרת לפלוני שהוא קרובי והוא אומר לפלוני שהוא קרובי ופתתהו בדברים או הקניטתו עד שאמר תהא לקרובך וגמרו הדברים וטרח בסעודה ומתוך כך בא קרוב שלו וקדשה ודאי הואיל וטרח בסעודה לא נתרצה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה הא כל שלא טרח אע"פ שכבר נעתר לה בכך חוששין לו שמא נתרצה לשטה זו ולשיטתנו מיהא אין חשש בכל אלו שהזכרנו ויש פוסקים בזו האחרונה שאף לשיטתנו כל שלא טרח הואיל ומתחלה גלה דעתו בכך ופתוי או הכרח הביאו לכך חוששין שמא נתרצה לזה ואין כלום שאם כן אף בשדך כן וכן בכל שהוא אומר שרצונו בכך אלא ודאי כל שלא מדעתו לשיטתנו אינו כלום או שמא שדך שאמרו לא שנגמרו הדברים אלא שנשאו ונתנו בדבר ונתקרב דעתם לגמור הענין אלא שלא נגמר והדברים רופפים וראוי להחמיר:

אף לענין חפה האב זכאי בבתו נערה או קטנה ר"ל שאפילו נתקדשה לדעתו אינו יכול לכנסה בלא ידיעת האב הואיל והיא עדין קטנה או נערה ואם כנסה אינה נשואה גמורה ובתוספתא של יבמות אמרו קטנה שקדשה עצמה בחיי אביה אין קדושיה קדושין ואין נשואיה נשואין ואפילו קדשה לדעת וכנסה שלא לדעת היה מעשה והוציאה אביה מגננה ר"ל מחפתה ומכל מקום בזו כל שנתרצה האב נשואה היא סתם הדברים קדושין לחפה קיימי ובגלוי הדעת סאגי הא מכל מקום כל שנתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדינת הים ואין דעתו מסור בידינו ועמדה ונשאת בעודה קטנה או נערה אם מתה בעודה קטנה או נערה אינו יורשה ואם היא אשת כהן אינה אוכלת בתרומה עד שתבגר או שיבא אביה ויתרצה ואע"פ שלא נאסרה אלא או שמא ישקה לאחיה ולאחותה או משום סמפון ובזו אין לחוש לאחת מהן מכל מקום כל שכיוצא בזה אינה בוטחת בנשואין כלל ורדופה לילך תמיד לבית אביה ויש בה חשש השקאה או שמא יש שם סמפון והוא מכסהו עד שיבא אביה הא משבא ונתרצה או שהגדילה שעה אחת אוכלת בתרומה ומורישתו ודברים אלו יש מי שכתב דוקא בתוך זמן הא משהגיע זמן הואיל וארוס כופהו בדין להכניסה אף הוא מכניסה שלא בידיעתו ואוכלת בתרומה ומורשתו אף בנערות וקטנות ויש חולקים בדבר לפרש כן אף בהגיע זמן וכן הדין בדבר זה בשהיה אביה כאן ושתק והוא הרמוז בנתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן כלומר שראה ושתק ואע"פ שהיה לנו לומר שמאחר שקדש וראה ושתק אנן סהדי דניחא ליה אדרבה מדאיתיה ושתק מירתח רתח ויש חולקים בראשונה לענין תרומה שאוכלת כרב עד שיבא אביה וימחה ואע"ג דחש לה רב לדרב אסי מחמיר היה על עצמו אלא שגדולי המחברים והפוסקים כתבוה כשיטתנו ואין צריך לומר בנתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת שאינה אוכלת בתרומה אף לדעת הפוסקים למעלה שחוששין לנתרצה האב שאף לדבריהם לא אמרו חוששין לנתרצה האב אלא לחומרא ולמדת מכל מקום שקטנה שהיה אביה במדינת הים אם קדשה עצמה או קדשוה אמה ואחיה אינו כלום ולא אמרו תקינו נשואין לקטנה אלא ביתומה ומכל מקום הגאונים גודרים בה להיות בנשואיה מיהא תורת אישות בהשיאוה אמה ואחיה אע"פ שאביה קיים הואיל והוא במדינת הים כמו שפירשו בהלכות גדולות אלא שאינה מן הדין וקצת רבני צרפת מחמירין לחוש שמא יקדשנה אביה במדינת הים ואוסרים אותה לישב תחתיו של זה ולשמשו ואע"פ שבת כהן שהלך אביה למדינת הים אין חוששין לכך עד שנאסרה בתרומה מחשש שמא קדשה לישראל וכן בעבדו מחשש שמא מכרו לישראל אינו דומה ששני אלו מכל מקום בחזקתם הם עומדים אבל זה אע"פ שאין לחוש לשמא קדש לשמא יקדש חיישינן או שמא בת כהן לישראל לא שכיחא ואם יארע כן אף הוא חושש לקלקולה ומודיע אבל ישראל בישראל שכיח ואינו חושש לקלקול שאינו חושב שיהיו אמה ואחיה מקדשין אותה בחייו אלא שלדעתי אין לחוש כלל שאם כן אף בגדולה נחוש שמא קבל אביה בעודה קטנה אלא לעולם אין חוששין לדבר זה ולכשיבקע הנאד יבקע: