מאירי על קידושין פא

לעולם יהא אדם זהיר במדותיו שהן הן המביאות לגופי העבירות או הזכיות דרך הערה אמרו מטעימין לו לאדם מפרי מעשיו בעולם הזה אם רגזן הוא הרי כעסו מביאו לידי טעות וקלון ואם ענו הוא ענותנותו מביאתו לידי שררה שנאמר ולפני כבוד ענוה:

ונשלם הפרק הראשון ת"ל:

האיש מקדש וכו' כבר ביארנו בתחלת המסכתא על החלק השני שבספר שבא לבאר על ידי מי אדם יכול לקדש ר"ל אם דוקא על ידי עצמו או על ידי שליח ובאי זה זמן יש יד לאשה לקבל קדושיה ובענין מי שנזדמן אי זה טעות בקדושין כיצד הוא הדין וביארנו שזה החלק יתבאר רובו בפרק זה וקצתו בפרק שלישי וכן ביארנו שקצת החלק הראשון נתגלגל בפרק זה בענין במה מקדשין ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר שהאיש מקדש על ידי שליח והאשה מתקדשת על ידי שליח ושהאיש מקבל קדושין לבתו קטנה או נערה אף על ידי שליח ויתגלגל בזה על אי זה צד ובאי זה זמן יש יד לאשה לקבל קדושיה ועל אי זה צד ובאי זה זמן אין לה יד לענין זה אלא שאביה מקבל קדושיה וכן יתגלגלו בה קצת דיני שליחות השני לבאר מה שנתגלגל בו מן החלק הראשון במי שמקדש בפחות משוה פרוטה אלא שצירף מהם שנים או שלש ונתן לה בדבורים חלוקים אם מצטרפין אם לאו והשלישי לבאר במי שנזדמן טעות בקדושיו ובכלל מי שמקדש שתי נשים כאחת כיצד הוא הדין הרביעי לבאר במה שנתגלגל מן החלק הראשון במקדש בקדשים ובאיסורי הנאה:

זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:

המשנה הראשונה ממנו תבאר החלק הראשון והוא שאמר האיש מקדש בו ובשלוחו והאשה מתקדשת בה ובשלוחה האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו אמר הר"מ העיקר אצלנו שלוחו של אדם כמותו והביאו ראיה על זה מאמרו ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל והנה התיר שחיטת כל הפסחים לאחד שיהיה ש"צ ואע"פ שזה מותר הוא הטוב אצלנו שיקדש האדם בעצמו יותר משלוחו לפי שמעיקרנו שלא ישא אדם אשה עד שיראנה אולי לא תיטב בעיניו ותעמוד עליו ולא יאהבנה וזה אסור לאמרו ית' ואהבת לרעך כמוך ולזה קדם בו על שלוחו ומזאת הסיבה בעצמה אמרו שלא ישיא אדם את בתו קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה ולזה קדם אמרו בה על שלוחה ואמר כשהיא נערה ולא אמר כשהיא קטנה ואע"פ שיש לאב לקדש את בתו בת יום אחד ותהיה אשת איש מהסיבה אשר אמרנו שאסרו להשיא הקטנה:

אמר המאירי האיש מקדש פירשו בגמרא שמצוה בו יותר מבשלוחו ולא עוד אלא שנדנוד עבירה יש למי שמקדש עד שיראנה קודם קדושין ושאם מכיר בה ושאינה נאותה לו לא ישאנה ונוח לו בכך משישאנה וימאסנה אחר כך ומכל מקום אם סמך על השליח וקדש לו קדושין אלא שאף במקדש על ידי שליח ראוי לו שיחקור עליה תחלה ויבדוק גם בקרובות אם על ידי איזה השתדלות כדי שיכנס בכך מתוך שמחה ולא יביא עצמו לידי חרטה וכן האשה מתקדשת בה ובשלוחה ובאשה מיהא בשמקדשת עצמה אין נדנוד עבירה כשמתקדשת על ידי שליח שאין חוששין שלא יהא הבעל מוצא חן בעיניה שהכלל מסור בידינו איתתא בכל דהו ניחא לה אלא שמכל מקום מצוה בה יותר מבשלוחה שכל שהוא בעצמו נעשית המצוה על ידו שכרו מרובה ועל דרך מה מה שאמרו בצרכי הנאת שבת רב ספרא מחרך רישא רבא מלח שיבוטא ואע"פ שאינה מצוות על פריה ורביה מכל מקום המצוה נעשית על ידה ועוד שאע"פ שאין בה עשה גמור אינה נפקעת ממצוה לגמרי ואע"ג דאיכא איסורא לדידיה על שמקדשה על ידי שלוחה מכל מקום לאו איהו גרים:

האיש מקדש את בתו נערה ר"ל שמקבל קדושיה אף על כרחה אע"פ שלשפחות מיהא אינו רשאי למכרה ואין צריך לומר בקטנה שהרי אף לשפחות יכול למכרה אלא שבנערה אין לאב בקבלת קדושיה הן על ידי עצמו הן על ידי שלוחו שום נדנוד עבירה אלא שמצוה בו יותר מבשלוחו הא נדנוד עבירה אין כאן שהנערה יש לה דעת ואינה נשמעת למי שממאיסתו לו וכמו שאמרו איתתא בכל דהו ניחא לה אבל קטנה אסור לו לקבל קדושיה שמתוך שאין לה דעת נשים באות וממאיסות לו בעיניה ואין לה בחירה כענין טב למיתב וכו' וגורם לה לגדל את עצמה במרד ומעל וזהו שאמרו בגמרא נערה אין קטנה לא כלומר נערה היא דמקדשה אביה בלא שום איסור הא קטנה לכתחלה לא ומטעם שהזכרנו ומה שאמרו עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה לא שמשתגדיל נהא צריכים שתאמר בפלוני אני רוצה שהרי כל שהגדילה בכל דהו ניחא לה אלא פירושו עד שתגדיל ומשהגדילה אנו מוחזקין בה שנוח לה בכל מי שיברור לה אביה ותאמר עליו רוצה אני בו ומצד טב למיתב וכו':

וכבר ביארנו במי שמקדש על ידי עצמו צריך שיאמר לה הרי את מקדשת לי ומקדש על ידי שליח צריך שיעשהו שליח ויאמר לו לך וקדש לי אשה פלונית והשליח יאמר התקדשי בדבר זה לפלוני שאני שלוחו הן בכסף השליח הן בכסף המשלח אלא אם כן התנה עמו שאלו התנה עמו במה יקדשנה הכל לפי מה שהתנה עמו כמו שביארנו בשמועת הא לך מנה והתקדשי לפלוני ומכל מקום אפילו לא הזכיר שהוא שלוחו כל שנתברר שהוא שלוחו קדושיו קדושין ובירור זה בשליח הולכה אין בו צורך לעדים אלא כל שיודה השליח והמשלח שליחות הוא וכן כל שאר השליחות כגון שליחות הולכת הגט וכגון אם שלחו להפריש תרומתו וכיוצא בזה אבל שליחות של קבלה אינו שליחות לדעתנו אלא אם כן בעדים הואיל והוא נעשה בשליחות זה כיד המשלח לגמרי כמו שיתבאר כך היא שיטתנו ואף גדולי המחברים כתבוה כן להדיא אלא שגדולי המגיהים הגיהו ששליח הולכה של גט כן הדין מפני שגיטו מוכיח עליו וכן לענין תרומה כך הוא הדין שאין זו דבר שצריך לעדות כלל אבל קדושין דאפילו שניהם מודים אין הקדושין כלום בלא עדים אף הודאת השליח והמשלח אינו כלום וכל שכן בזו שהודאתם מחייבת לאחרים ואף במה שאמרו למטה ודילמא שליח שוויה מצינו בפירושי ראשוני הגאונים שליח שוויה בעדים ומכל מקום בתוספתא אמרו הוחזק השליח בעדים ולא הוחזק בעדים אלמא שלפעמים היו עושין אותו בלא עדים וכן עקר אלא שראוי להחמיר ומכל מקום כל שקדש את האשה לפלוני שלא בשליחותו אע"פ שנתרצה זו בכך לכשידע אינו כלום ואפילו היה בידו כסף הבעלים וקדשה בו ומכל מקום הוצרכנו לכתבה מצד שמגאוני הראשונים כתבו בה מקדשת מצד זכין לו לאדם וכו' ואף רבותי היו סבורים ללמוד כן ממה שאמרו בפרק ראשון הילך מנה והתקדשי לפלוני מקדשת וסתם נאמרה ר"ל אף בשאינו שלוחו הואיל ונתרצה ומכל מקום אנו מפרשים אותה בשהוא שלוחו אלא שנתן השליח את המנה משלו ואף גדולי הרבנים כתבוה כן בפי' ויש מי שבא לומר בדבריהם ממה שאמרו קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ר"ל שלא ידע האב בקדושין כלל צריכה גט שמא נתרצה האב אלמא לכשנתרצה מיהא מקדשת והרי קטנה אין לה רשות בעצמה כלל והרי זה כשליח שקדש שלא בידיעת בעלים אלא שאין זה דמיון שבזו אף כשהאב מקבל אינו מקבלם אלא בשבילה ומעתה דין הוא שכשקבלתם היא ונתרצה האב שיהיו קדושין ועוד שהרי לענין פסק בקטנה אף בנתרצה האב אינה מקדשת וזו ראיה לדברינו ואם יש לפקפק בה נראה לי לפקפק בה מאותה שאמרו בפרק זה הנהו דיתבי תותי ציפי אמר רבינא שמא נתרצה הבן לא אמרינן אלמא הא נתרצה הרי היא מקדשת וודאי לא מתורת שליחות שהרי אחר כן אמרו ודילמא שליחא שוויה וכן ממה שאמרו במשנה שביעית וקבלה אחת מהן על ידי כלן שמן הסתם לא מנוה בפרט לכך אלא שנתרצו וקראוה שליח כמו שאמרו שם אשה נעשית שליח וכו' אלא שמכל מקום איפשר לפרשה בשקבלה בשליחותם וכן הדברים נראין אלא שבשעת הריוח ראוי לחוש:

ולענין ברכה כתבו גדולי המחברים שכל המקדש הן על ידי עצמו הן על ידי שליח צריך לברך קודם הקדושין ואם קדש ולא בירך לא יברך אחר כן דמאי דהוא ומכל מקום קצת גאונים כתבו שאין שליח מברך ואע"פ ששליח של תרומה מברך בזו הרי נגמרה המצוה על ידו אבל בקדושין לא נגמרה עד כניסה לחפה ובאותו שעה מברך אף על הקדושין שהרי החפה שירי מצוה הם ועובר לעשיה מיקרי ואף לשיטה ראשונה יש אומרים שבמקום איסור כגון שלא ראה אותה וקדש על ידי שליח אינו מברך שאין מברכין על מצוה שיש בה נדנוד כגון שלוח הקן אחר שלקח האם והבנים וכן בגירושין מצד ששנוא המשלח וכן עריפת פטר חמור אחר שלא פדהו וכן כל כיוצא בזה:

ולענין מי הוא כשר לשליחות קדושין הכל תלוי בכשרות שליחות הגט ר"ל שהכשר לזה כשר לזה והפסול פסול חוץ מן הסומא כמו שביארנו בשני של גיטין:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כשם שהאיש עושה שליח וכן האשה כך השליח עושה שליח אע"פ שלא התנה לו המשלח כן בין בקדושין בין בגירושין בין בהולכה בין בקבלה ואע"פ ששליח קבלה אין שום דבר בידו שיעשה שליח עליו אין אומרים עליו מילי לא מימסרן לשליח אלא אף הוא עושה שליח ודוקא בחלה או נאנס וכן לדעת קצת דוקא בהולך או התקבל סתם אבל את הולך או את התקבל לא אלא אם כן הרשהו בכך בפרט ויש חולקים בקצת תנאים אלו ובשלישי של גיטין יתבאר בעי"ה במשנה החמישית:

ונסתפקו רבותי בשאר שליחיות אם שליח עושה בהן שליח שהרי לא הביאוה בגירושין אלא מושלחה ובקדושין מכח היקש הויה ליציאה אבל שאר שליחיות מנא לן ואם שתלמוד בהם מגירושין מה לגירושין שכן ישנה בעל כרחה והדבר רופף בידינו אלא נראה מיהא שבממון שיכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר:

אף בכל התורה כלה שלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כל הקהל שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו ושמא תאמר דוקא בזו שהוא שותף בה אינו כן שאף אחד מחבורה זו יכול לשחוט לבני חבורה אחרת כמי שהתבאר בפסחים וכן הביאו שם דברים שאין לו בהם שותפות כדתנן שכח מה שאמר לו רבו לוקח גדי וטלה ואומר לו אם גדי אמר לי רבי הרי גדי שלו וטלה שלי וכו' ולא נאמר למטה שאני התם דאית ליה שתפותא בגויה אלא לדעת האומר שכל ישראל יוצאין בפסח אחד:

תרומה גדולה לא נאמר בה שיעור מפורש שלא נכתב בו אלא ראשית דגנך ומן התורה אפילו חטה אחת פוטרת את הכרי אלא שבנבואת יחזקאל הוזכר בה שיעור אחד מששים וחכמים דנו בה שמדה זו הוא לעין רעה ר"ל בני אדם קמצנים ופחותים והוסיפו על המדה ושיערו בה אחת מחמשים לעין בינונית ולעין יפה אחת מארבעים אמר לשלוחו צא ותרום תורם כמו שהוא מכיר בדעתו של בעל הבית ואם אינו יודע דעתו תורם לי בבינונית ומכל מקום אם פיחת עשרה ר"ל שתרם לו לאחת מארבעים או הוסיף עשרה ר"ל שתרם לו לאחת מששים אע"פ שנתגלה אחר כן דעתו של בעל הבית בהפך מעשי השליח תרומתו תרומה הואיל ועשאו שליח מסתמא מקבל הוא עליו כל מה שעושה: