מאירי על קידושין נו

המשנה השביעית והיא גם כן מענין החלק השני בביאור דין קנייה בהקדש והוא שאמר רשות הגבוה בכסף [פי' הר"מ תמצא במשנה השישית] ר"ל שאם נתן הגזבר מעות בשביל דבר אפילו היה בסוף העולם קנה מה שאין כן בהדיוט שלא קנה עד שימשוך וזה שאמר ובהדיוט בחזקה פירושו חזקת קנין כלומר ורשות הדיוט אינו קונה בכסף אלא באי זה משאר קנינים כגון משיכה או הגבהה או אחד משאר הקנינים שהוזכרו ולא חזקה ממש שאין מטלטלין נקנין בחזקה ואם תפרשנה בקרקע הרי אף הדיוט קונהו בכסף וזה שרשות גבוה בכסף פירשוהו בתלמוד המערב משום דכתיב לי"י הארץ וקנתה לו חצרו המשתמרת לדעתו שהרי אף בהדיוט קונה לו חצרו ומכל מקום אין אנו צריכין לכך אלא לדעת ריש לקיש שאמר שאף דבר תורה אין מעות קונות אבל למה שפסקנו כר' יוחנן שדבר תורה מעות קונות ושבהקדש נתפרש כן בהדיא כדכתוב ונתן כסף ערכך לא היתה תקנת חכמים להקדש אמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט ר"ל שאם אמר שור זה עולה אפילו בסוף העולם קנאה הגזבר ובזו נופל יפה עם לי"י הארץ ומלואה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך או יחזיק אם הוא קרקע וזה שאמר כמסירתי אחת מן הקניות הוא תופש והוא הדין לאחרות:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו בגזבר שנתן מעות בשביל בהמה שאפילו היא בסוף העולם קנה שמא תאמר מהו צריך לנתינת מעות והלא אמירתי לגבוה וכו' ואם תאמר שלא נאמר אמירתי לגבוה אלא כשהמקנה אומר כן דרך הקדש אבל דרך מכר לא ר"ל שאם אמר מוכר לגזבר הריני נותנה לך בכך לא קנה גזבר אינו כן שהרי בבתרא פרק נחלה אמרו לא תישמיה את דאמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט אלמא כל שאמר המוכר הריני נותנה לך בכך וכך קנאה הגזבר מיד וכן במסכת ערכין אמר אמר אחד בעשר ואחד בעשרים וכו' חזר בו של עשרים ממשכנין אותו עד עשר אלמא באמירה קנה אלא שעקר הדברים שלא הוצרך כאן לנתינת מעות אלא מצד הגזבר שמשנתן מעות אף הוא אינו יכול לחזור הואיל וכיוצא בו בהדיוט עומד במי שפרע הא בלא נתינת מעות הגזבר קנה מן ההדיוט באמירה אבל לא הדיוט מן הגזבר וכן הדין בהדיוט הלוקח מן הגזבר שכל שאמר לוקח הריני נותן לך כך וכך אינו יכול לחזור וכמו שמבואר באותה שבערכין שהזכרנו:

גאוני הראשונים כתבו שכל שאמר מוכר הריני נותנה לך בכך וכך אינו יכול לחזור אבל אם שאלו גזבר כמה דמיה של פרה זו והוא אומר מנה הואיל ולא אמר הריני נותנה לך במנה אף ההדיוט יכול לחזור אלא אם כן קבל את הדמים על פי אותה שומא וזהו שהוצרכנו בכאן בנתינת מעות וזו שבפרק נחלה פירושו ולא תישיימה את להזכיר בשומתך שאתה נותנה לו בכך וכך:

כבר ביארנו באומר שור זה עולה בית זה הקדש אפילו בסוף העולם קנה והוא הדין למכר כמו שביארנו: