מאירי על קידושין מג

וכן מותר אף בכעורה הואיל והיא יפה אצלו לא נאמר יפת תאר אלא שמן הסתם אין אדם חושק אלא יפת תאר:

ואסור לו ליקח שתים שנאמר וחשקת בה ולא בה ובחברתה ולא עוד אלא אפילו ליקח אחת לעצמו ואחת לאביו או לאחד מקרובו אסור לא התירה תורה דבר זה אלא כנגד יצר הרע ויאכל לו ולא לאחרים על ידו:

ומשלקח אחד יפת תאר וכבשה אע"פ שלא נתגיירה אסור לאחר לגזלה ממנו שנאמר ולקחת לקוחין יש לך בה ויש מפרשים אותה לענין אישות כלומר שהיא אשת איש גמורה אחר שנשאה אע"פ שנתגיירה על כרחה ואין זה כלום שהרי אינו מגיירה על כרחה ואם כן מה צורך לומר שיש לו בה אישות אלא עיקר הדברים כמו שביארנו:

וראוי לו שלא ילחצנה במלחמה להביאה בנזיפה או להבהילה להתגייר אלא נותן לה מתון עד שתעשה מה שתעשה מתוך ישוב הדעת:

וכיצד הוא עושה מכיון שראה וחשק מותר לו לבא עליה מיד בגיותה בלא שום דין ודברים אלא שאחר שבעל ראוי לו לדבר על לבה ולקרבה לחסות תחת כנפי שכינה אם קבלה עליה מטבילה לשם גירות מיד ונושאה ואם לא קבלה מוליכה בביתו בנחת ושלא בנזיפה ובערבוביא ומושיבה בביתו שלשים יום ומניחה לבכות אביה ואמה וקרוביה ועזיבת דתה ונימוסיה ואינו מונעה ולא עוד אלא שמניחה בניוולה מגדלת צפרניה ומגלחת ראשה כדי שתתגנה בעיניו ומתגלגל עמה בכך כל שלשים יום אם קבלה הרי הוא מטבילה לשם גירות ונושאה אחר שלשה חדשים לביאתה בתוך ביתו ואם אינו חפץ בה משלחה ואסור לו למכרה או להשתמש בה כשפחה ואם לא רצתה להתגייר מגלגל עמה כל שנים עשר חדש רצתה מטבילה לא רצתה מכריחה לקבל שבע מצות שנצטוו בני נח ואסור לו לנשאה שהרי גויה היא וכל שנתעברה מביאה ראשונה ולדה כמוה ובנו מותר בה והוא היה היתר תמר לאמנון שתמר בת יפת תאר היתה ונתעברה אמה מביאה ראשונה ומשנתגיירה ילדה את אבשלום ונמצאת תמר אחות אבשלום אף מאמו ומותרת לאמנון והוא שאמרה לו דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך זו היא שיטתנו והיא הנכונה ואחרוני הרבנים נסכמים בה ומכל מקום מלשון גדולי הרבנים נראה שאף ביאה ראשונה אסורה לו עד שתתגייר וזהו לדעתם שלא ילחצנה במלחמה ולשון הגמרא מורה כדעת ראשון וכמו שאמרו בביאה ראשונה כולי עלמא אע"פ שהם נדחקים לפרשה ושלא ילחצנה במלחמה פירושו כמו שכתבנו או שמא הזהיר על ביאה שניה או שמא הזהיר אף על הראשונה שלא תהא בלחיצה ובאונס ובתלמוד המערב באחרון של סנהדרין נחלקו בה ולשונם בזה ר' יוחנן שלח לרבנין אתון אמרין בשם רב יפת תאר לא הותר בה אלא ביאה ראשונה ואני אומר אף ראשונה אסורה עד שיעשה בה כל המעשים הללו:

אין העבד נרצע עד שיאמר וישנה אהבתי את אדני וכו' כדי שלא יבהילוהו בכך אלא שיאמר כן מתוך המתון וישוב הדעת וצריך שיאמר כן בסוף שש ר"ל ביום אחרון ומכל מקום דוקא בעוד שהוא עבד והוא שיש עדיו שהות ביום לעשות עמו שוה פרוטה או יתר וגירסת הספרים לשיטתנו אמר רבא בתחלת פרוטה אחרונה בסוף פרוטה אחרונה כלומר כשאנו אומרים בתחלת שש פירושו בתחלת פרוטה אחרונה שהוא עבד ובסוף שש דקאמר פירושו בסוף פרוטה אחרונה שהוא רגע הסמוך להיות חפשי כלומר שצריך שיאמר כן אף בסוף פרוטה אחרונה כדי שיהא שתי האמירות בסמוך ליציאתו עד שיראה שהדברים נאמרים בכונה גמורה ויש מפרשים בדרך אחרת וזו עקר:

מסר הרב לעבד שפחה וילדה לו בנים אבל לרבו אין לו אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך לרבו אשה ובנים ולו אין אשה ובנים אינו נרצע שנאמר אהבתי וכו' הוא אוהב את רבו ורבו אינו אוהבו אינו נרצע שנאמר כי טוב לו עמך רבו אוהבו והוא אינו אוהב את רבו אינו נרצע שנאמר כי אהבך הוא חולה ורבו אינו חולה או רבו חולה והוא אינו חולה או שניהם חולים אינו נרצע שנאמר כי טוב לו עמך שיהיו שניהם בטובה וצריך שישוהו עמו שנאמר עמך עמך במאכל עמך במשתה כמו שביארנו למעלה:

עבד עברי שהיתה לו אשה כשנמכר לעבד האדון חייב במזונותיה וכן אם היו לו בנים הן שהיה לו אשה זו או בנים אלו קודם שנמכר הן אחר שנמכר ובאשה מיהא לאחר שנמכר דוקא שלקחה מדעת האדון ודבר זה יצא לנו מן המקראות שנאמר ויצאה אשתו עמו וודאי לא על השפחה הוא אומר כן שהרי אינה יוצאה אלא על העבריה ומי הכניסה שתצא אלא הרב חייב במזונותיה וכן אתה אומר בבנים מדכתיב ויצא מעמך הוא ובניו עמו שלא על בני השפחה הוא אומר כן שהרי כתוב האשה וילדיה תהיה לאדוניה ובמקום אחר התבאר דוקא על זו אמרו שחייב במזונות אשתו אבל לא בארוסה ושומרת יבם וכן דוקא בנשואין שלא בעבירה אבל בנשואי עבירה אפילו מחייבי לאוין ואפילו מן השניות אינו חייב במזונותיה שנאמר אשתו עמו הראויה לעמוד עמו ואע"פ שהאדון חייב במזונותיה אין מעשי ידיה שלו אלא מעשי ידיה לבעלה שלא מן הדין הוא זה אלא מצד מוסר ודרך ארץ ומתוך כך יראה לי שאם התנה עמו שלא לאכול אשתו ובניו עמו רשאי ואין בו משום מתנה לעקור דבר תורה על הדרך שכתבנו למעלה בענין כי טוב לו עמך: