מאירי על קידושין לג

חלה העבד ונתבטל ממלאכתו מצד חליו אם חולי כבד עד שנתבטל מכל מלאכה כל שחלה שלש לבד שהוא חצי זמנו אינו משלים הואיל וימי עבודתו עולין כימי בטולו אבל אם חלה יותר משלש משלים כל ימי החולי אף עקר השלש ואין אומרין כבר נמחלו השלש אלא משלימן והדבר דומה לשתות של אונאה שמחזיר אף הפחות מן השתות ואין אומרין כבר נמחל ויש חולקין בזו לומר שאינו משלים אלא היתר מן השלש ואם לא חלה חולי כבד עד שיתבטל מכל מלאכה אלא שעשה מלאכה קלה כגון מעשה מחט וכיוצא בו אפילו חלה כל שש אינו משלים וכל הראוי להשלים אם פגע בו יובל אינו משלים על הדרך שביארנו בברח:

ברח וחלה בבריחתו דנין אותו אחר הברחה ומשלים ולא סוף דבר שברח תחלה שהאדון יכול לומר לו אלו היית כאן לא נחלית אלא אף בחלה תחלה שאף בזו האדון אומר לו אלו היית אצלי נתרפאת מהר וכן היא שנויה בהדיא בתלמוד המערב ולשונם בזה ברח ואחר כך חלה משלים דאמר ליה אלו היית גבאי לא איבאישת חלה ואחר כך ברח משלים דאמר ליה אלו הוית גבאי אינשמת בפריע לא היה זמן עבודתו אלא ארבעה שנים סמוך ליובל וחלה שתי שנים יראה לכאורה שאינו חייב להשלים שהרי ימי עבודתו עולין לשיעור ימי בטולו ומכל מקום יש אומרים שכל שלא עבד שלש משלים וכן נראה דעת גדולי המחברים שהביאוה מדכתיב כשכיר כתושב יהיה עמך וסתם שכירות שלש שנים:

כבר ביארנו שמצות עשה להעניק עבד עברי ואף אמה העבריה שמכרה אביה בכלל זה שנאמר ואף לאמתך תעשה כן ואי אפשר לומר על הרציעה שאין אמה נרצעת אם כן מה תלמוד לומר תעשה כן להענק ומפני שאין בית דין מוכרין אותה בגניבתה הוצרך ללמד שביציאתה מאדון במכירת אביה מעניק לה:

ובמה מעניקין בדברים שמתברכין מחמת עצמן כמו שהוזכר בתורה מצאנך מגרנך ומיקבך והדומים לאלו אבל כספים שאין מתברכין מחמת עצמן אלא דרך סחורה והתעסקות וכן הבגדים אינו חייב ליתן לו מהם:

וכמה שעור הענק לעין בינונית שיעור שלשים סלעים כשעור שלשים של עבד ואינו טעון ליתן לו מכל מין ומין אלא אם רצה ממין אחד אם רצה ממינים הרבה כל שיעשה בין הכל שלשים סלע יצא ידי חובה ולא סוף דבר שמצוה בכך כשנתברך הבית בגללו אלא אפילו לא נתברך הבית בגללו אם כן למה נאמר אשר ברכך הכל לפי הברכה תן לו ר"ל שאם נתברך הרבה בגללו יש לו להשגיח על כך:

ולענין ביאור סוגיא זה שאמרו בשלמא לר' מאיר הינו דכתוב צאן גרן ויקב כך פירושו הואיל והוא למד גזרה שוה מחמש סלעים של בכור אלו לא כתב שלשה מינין לא היה שיעור הענק אלא חמש סלעים ועכשו שכתב שלשה מינין נעשה שיעור הענק ט"ו סלעים אלא לר' יהודה ור' שמעון הואיל ועקר הגזרה שוה משלשים לר' יהודה ומחמשים לר' שמעון מה הוצרך הכתוב להזכיר שלשה מינין הואיל ורשאי ליתן אפילו ממין אחד: