מאירי על קידושין כט

הרציעה היא באזן ימנית ואין רוצעין אלא אם כן אמר אהבתי וכו' כשהוא עבד והוא שיש שהות ביום אחרון של שש בכדי עשיית מלאכה בפרוטה כמו שיתבאר:

הענקת עבד עברי מצות עשה וכל הנמנע מלהעניקו עבר בלא תעשה שנאמר לא תשלחנו ריקם הענק תעניק לו הגיע זמנו לצאת ולא הספיק להעניקו עד שמת העבד נותן הענקו ליורשיו שעקר המצוה בהענקה הוא מצד מה שעשה לבעל הבית יתר על דמי שכירותו וזהו שאמרו פעלתו ליורשיו ומכל מקום בעל חוב של עבד אינו מוציא מהאדון ליפרע ממנו ואע"פ שענק זה נכסיו של עבד הוא אע"פ שהוא ברשות אדון והלכה כר' נתן שאמר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו שמוצאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו בזו שאני דכתוב הענק תעניק לו ולא לבעל חובו ויש מי שאומר שכך הדין בכל שכירות שלא אמרו מוציאין מזה ונותנין לזה אלא בהלואה מצד שהלוה שעבד עצמו וכל המשועבדין לו הן מה שנשתעבד לו קודם שלוה הן מה שישתעבד לו אחר שלוה מפני שכבר הגיע ממון הלוה ביד זה אבל שכירות שלא הגיע לידו כבר לא וכבר חלקנו על סברא זו ברביעי של קמא:

זה שאמרנו שהלכה כר' נתן שמא תאמר והרי אמרו כאן לדעת חכמים שהלכה כמותם בעלמא נמי לא סבירא להו כר' נתן אלא שיש שהעמידוה דוקא במה שהגיע לידו כמו שביארנו ודבר זה לא סוף דבר שבית דין מוציאין אלא שאף הוא רשאי לפרוע בלא רשות ב"ד מעצמו ונפטר בכך מפני שהוא תופש לבעל חוב במקום שאינו חב לאחרים שקנה וכבר ביארנו דבר זה עם שאר דברים שנתגלגלו בביאור דבריו של ר' נתן ברביעי של קמא:

מה שביארנו במכרוהו בית דין שרבו מוסר לו שפחה כנענית לא סוף דבר מדעת העבד אלא אף בעל כרחו שנאמר כי משנה שכר שכיר עבדך כלומר שהשכיר אינו עובד אלא ביום וזה עובד אף בלילה והלא נאמר כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה והוא הדין לעמך בשינה והיאך אתה אומר להשתעבד בו אף בלילה בשעה שכל בני אדם הולכים וישנים אלא שעבודה זו רמז לשפחה שמזדווג עמה וילדיה לרבו ומאחר שהכתוב קראה עבודה אלמא אף בעל כרחו כשאר עבודות: