מאירי על קידושין כד

קדשה ולאחר זמן ראינו הקדושין ואין בהם שוה פרוטה והעידו העדים או הודו שניהם שבשעת קדושין היה בו שוה פרוטה הרי אלו קדושין גמורין לא העידו העדים בכך ולא הודו שניהם וקדשה אחר והרי היא תחת ידו ונודע לנו בודאי שכל שיעור שהוא מתקיים אין בו שוה פרוטה בשום מקום שנמצא שאין כאן אפילו קדושי ספק מראשון ואמרה האשה בשעת הקדושין היה בו שוה פרוטה אינה נאמנת שמא עיניה נתנה בראשון ורוצה להפקיע עצמה משני וכן הדין באמה ושאר קרובות וכן בכל אדם אלא אם כן העידו בכך שני עדים כשרים או שנתברר לנו שיש עדים בכך אע"פ שאינם כאן ומה שהקשה הא איכא סהדי באורית והשיבו השתא מיהא ליתנהו לא שנתברר כך אלא שיצא קול ואפילו יצא קול בכך ר"ל שהיה שוה פרוטה באותה שעה וכן יצא קול שיש עדים במקום פלוני שיודעים שכך הוא אין זה כלום לאסרה לשני שהוא תחת ידו עד שיבאו וכן הדין בשבויה שבאת ואמרה נשביתי וטהורה אני שאמרו עליה שנאמנת ואם באו עדים שנשבית ואחר כך אמרה טהורה אני שאינה נאמנת שכל שלא באו עדים אע"פ שיצא עליה קול שנשבית מתירין אותה בנשביתי וטהורה אני ואפילו יצא קול שיש עליה במקום פלוני עדי טומאה אין זה כלום עד שיבאו וכל שאומרת טהורה אני נאמנת ואין לומר אם הקלנו בשבויה אם מפני שאין בה אלא איסור לאו אם מפני שאין אסורה שוה בכל אלא לכהנים בלבד אם מפני שמן הסתם מנוולת עצמה לפני השבאי נקל באשת איש אלא כל כיוצא בזה אף באשת איש כן שאין מוציאין אשה מחזקת ארוס ודאי או מחזקת מי שהיא תחת ידו אלא אם כן בראיה ברורה אלא שבארוס מיהא הואיל ואינה תחת ידו ממש בקול יוצא שיש עדים במקום פלוני ראוי לגמור ולעכב עד שיצא הדבר לאור ואם בגט ראוי להרהר עליו ולפקפק בזרעו ויש פוסקין כן אף באשת איש ושהיא תחת ידו וחששות אלו כלם דוקא שנודעו הקדושין אלא שהיה הספק בשווי פרוטה אבל כל שעקר הספק בקדושין עצמן אינו כלום ר"ל שאם יצא קול על פנויה שנתקדשה אין הקול כלום ואין חוששין לה לפי דרכך למדת באשת איש שבאה לאסור עצמה על בעלה ואמרה לו שכבר נתקדשה מאחר אינה נאמנת לא כל הימנה שתאסור עצמה על בעלה מעשה היה באשתו של ר' חייא שהיתה לה צער לידה ומתוך כך היתה מחזרת לאסור עצמה על בעלה ואמרה לו אמרה לי אם קביל ביך אבוך קדושי כי זוטרת ואמר לאו כל כמיניך דאסרת ליך עלי ולא סוף דבר בזו שאף היא לא היתה אומרת כן בודאי אלא שכך שמעה מאמה אלא אף כשהיא אומרת בודאי שנתקדשה לאחר כך הוא הדין וכמו שאמרו באחרון של נדרים בטמאה אני לך שאע"פ שאוסרת עצמה עליו בודאי אינה נאמנת ואע"פ שאף היא מוזהרת בביאתו ושויתה אנפשיה חתיכה דאיסורא כל שיש לחוש שעיניה נתנה באחר או להפקיע עצמה מיד בעלה נעקרו דבריה לגמרי ולא סוף דבר בעקר הביאה אלא אף להיתר אכילת תרומה כן אם היא אשת כהן כמו שיתבאר שם:

זה שכתבנו בקדשה בתמרה שמקדשת מספק ומטעם חיישינן שמא שוה פרוטה במדי כך היא שטת כל הפוסקים מפני שהם פוסקים כשמואל וכן שרב יוסף סובר כמותו וכמו שאמרו בההוא דקדיש בשוטיתא דאסא אצרכה גיטא כשמואל ואע"פ שאביי ורבא אמרו עליהם לא סבירא להו הא דרב חסדא ומשום טעמא דקולא בשבויה הא לטעמיה דשמואל לא חששו אנו מפרשין כך שאף במקום שאין לחוש לדבריו של שמואל כגון דבר שאינו מתקיים כל שקול יוצא לעדות חוששין לו ומכל מקום יש פוסקים שלא כשמואל וכל שאינו שוה כאן אין חוששין למקום אחר כלל הואיל ולא נודע בודאי ובמעשה הנזכר בסוגיא זו בציפתא דאסא שאמר אתון דשמיע לכו הא דרב הונא בריה דרב יהושע חושו לה ואם כן אף מצד שמא שוה פרוטה במקום אחר היה לו לחוש אלא שאף זו אנו מפרשים שהוא היה אומר לחוש לשתיקה דלאחר מתן מעות אף במקום שאין לחוש לדשמואל כגון דבר שאינו מתקיים והראיה שהרי ציפתא דאסא אינו שוה כלום אלא בעודו לח להנאת ריחו וכן דעת גדולי המחברים שפסקו בשתיקה דלאחר מתן מעות שאינו כלום ובציפתא דאסא כתבו שמקדשת מספק מטעם שמא שוה פרוטה במדי אפילו שדיא זוזי דאית בה הואיל ולא השליכה הציפתא כמו שיתבאר ויש חולקין עוד לומר שאפילו נודע בודאי אינו כלום שאין לה אלא מקומה וכמו ששנינו גבי הקדש אע"פ שאמרו עבדים נמכרים בכסותם מפני השבח שאם תלקח לו כסות בשלשים דינרין הוא משביח מנה וכן פרה אם ממתינין לה באיטליז משבחת וכן מרגלית אם מעלין אותה לכרך אין להקדש אלא מקומו ושעתו ולא יראה כן שהרי כשהקשו לשמואל הקשו והא אנן בשוה פרוטה תנן כלומר דמשמע דודאי שוה פרוטה אלמא משווי הפרוטה לבד הוא מקשה לו ובזו הוא שיש קפידא ר"ל שיהא שוה פרוטה באיזה מקום הא בריחוק המקום ששוה בו פרוטה אין קפדין בו ומכל מקום גדולי הרבנים כתבו בפרק שני בענין אנסא דארחא שרמזנו עליה למעלה דברים המוכיחים שצריך שיהו הקדושין שוים פרוטה כאן אלא שאיפשר לפרשה בדרך אחרת ושמא אף הם לא כיונו בה לכך וכתבו גדולי ספרד שכל חשש שמא שוה פרוטה במדי אם נשאת לאחר מוציאין אותה ממנו אבל אין מפקפקין בזרע שלהם לפסלם אלא אם כן היה שם חשש עדים שידעו שבאותה שעה היה שוה פרוטה:

אע"פ שביארנו בקדושי ביאה שהם קדושין גמורין מן התורה מכל מקום הואיל והדבר מסור לעדי ייחוד אין ראוי להקל ראש בכך אלא יקדש בכסף או בשטר ומכל מקום העושה כן הואיל וקדושי תורה הם ובסיגנון של כונת אישות כגון ששדך תחלה אינו בר מלקות הא כל שקדש בביאה בלא שידוכין ראוי להלקותו הואיל ותחלת ביאתו לא נראית לשם אישות הא מקדש בכסף או בשטר בלא שדוכין וכן המקדש בשוק אע"פ שהדברים מכוערין אין מלקין אותו:

המבטל את הגט משנתנו לשליח קודם שיגיע לידה ושלא בפני השליח שהוא מבוטל כמו שיתבאר במקומו ונמצא מכשיל את האשה לינשא ראוי לבית דין שבאותה העיר לגעור בו ולקנסו אלא שאינו בר מלקות ומכל מקום אם בפני השליח בטלו אין בזה כלום שהרי השליח נזהר מליתנו לה הואיל וידע בבטולו:

המוסר מודעא על הגט שהיא מודעא כמו שהתבאר במסכת ערכין וכן שהיא מודעא אף בלא אונס אלא בגלוי הדעת לבד וכמו שביארנו דינה בשלישי של בתרא הואיל ומכל מקום הוא מוסרה דרך זדון ושלא מצד שום אונס ראוי גם כן לגעור בו מפני שהוא פירצה והכנת מכשול שמא תלך ותנשא אלא שאינו בר מלקות ומכל מקום כל שעושה כן מצד אונס אין כאן לא גערה ולא נזיפה ואפילו לא נודע האונס לעדים הואיל ומכל מקום הוא מגלהו להם אין כאן גערה כלל:

המצער שליח ב"ד הבא להזמינו לדין או למשכנו ומבזהו אע"פ שהוא בר נדוי כמו שיתבאר במקומו אין מלקין אותו:

וכן מי שחלה עליו שמתא שלשים יום על שלא בא לדין ועדין אינו רוצה לבא אע"פ שחוזרין ומנדין אותו כמו שיתבאר במקומו אין מלקין אותו:

חתן הדר בבית חמיו אם היא חשודה ממנו מלקין אותו על לא טובה השמועה הא כל שאינה חשודה אע"פ שהדבר מכוער אינו בר מלקות:

ובכל אלו אע"פ שאין שם מלקות כתבו הגאונים שמנדין אותם והכל לפי ענין הפירצה וכח הב"ד וצורך המקום והשעה ומכל מקום בחתן הדר בבית חמיו כתבו גדולי הדורות שלא נאמרה אלא בדורות הראשונים אבל בזמנים הללו שבנות ישראל גדורות ביותר אין חוששין לכך אלא שאם אירע שם רנון ודבת עם חוזרין לראשונות ויש פוסקים בכלם שמלקין עליהם כלישנא קמא דרב וכן כתבוה גאוני ספרד בחמשי של יבמות:

נתן לאשה פחות משוה פרוטה וכן שהוא דבר שאינו מתקיים שאין לחוש בה לשוה פרוטה במדי שאין כאן חשש קדושין כלל אלא שהטמין בתוכו דבר השוה פרוטה והיא אינה יודעת בכך ואחר שבא לידה ומרגישים בו שאינו שוה פרוטה הוא אומר שתהא מקדשת בדבר הטמון בה כגון שנתן לה עלה של כרוב וטמן בה חתיכת זהב והרי שמצד הכרוב אינו שוה פרוטה אלא שאחר שקבלתה הוא אומר שתתקדש לו בחתיכת זהב הטמונה שם או שאומר שבאותו דבר היה מכוין לקדש אם היא אומרת ר"ל שהיא מתרצה בכך הרי היא מקדשת ומכל מקום נראה דוקא שהעדים שם ששומעין הודאתה שאם לא כן הרי בשעת קבלתה לא נתקדשה בדבר הטמון שם שהרי לא ידעה היא בכך ואפילו אמר לה תחלה בדבר זה ולא פירש בעלה של כרוב זה מכל מקום אף היא לא סמכה דעתה אלא על מה שהיא רואה והראיה שהרי בנתן לה כוס מלא מים ואמר לה התקדשי לי בכוס זה לדעתנו אינה מקדשת אלא בכלי ואם אין הכלי שוה פרוטה אינה מקדשת אעפ"י שהמים מצטרפים לפרוטה שאין דעתה על המים כלל כל שכן במה שלא ראתה ואם תאמר התם הוא שאמר בכוס זה ולא הזכיר המים הרי אם מלא יין הוא בהפך ר"ל שדעתה על היין כמו שיתבאר בפרק שני אלמא הכל תלוי אחר מה שדעתה עליו וכשאומר אחר כן שתתקדש בדבר הטמון שם צריך שיהיו שם העדים שישמעו הודאתה ויראה לי שאף הקדושין אינם חלים אלא מאותה שעה ואם אין עדים שם בשעת הודאתה נמצאו אלו קדושין שלא בעדים שאפילו שניהם מודים אינה מקדשה אע"פ שבעל מנת שאני צדיק ונמצא רשע אמרו שמקדשת שמא הרהר תשובה בלבו ואע"פ שלא ידעו העדים אם הרהר תשובה ואין אומרים שתהא כמקדש בלא עדים בזו כיון שאמר על מנת שאני צדיק ודאי הרהר לעשות תשובה בלבו ואע"פ שלא ידעו העדים אם הרהר תשובה ואין אומרים שתהא כמקדש בלא עדים בזו כיון שאמר על מנת שאני צדיק ודאי הרהר לעשות תשובה ומכל מקום יש מוכיחים משם שאין צורך שידעו העדים קיום התנאי אם נתקדשה על תנאי הואיל וראו הקדושין שהרי בזו לא ראו העדים שיהא צדיק עכשו ואם לא הודית אלא שאמרה אינה רוצה בקידושיו אינה מקדשת כלל שתקה יראה מסוגיא זו שמקדשת מספק ואע"פ שאמרו שתיקה דלאחר מתן מעות לא כלום הוא כמו שיתבאר בזו יש לדון בה שמאחר שמתחלה בתורת קדושין בא לידה אם איתא דלא ניחא לה היה לה לזרקם שהרי אף אם יאבדו בזריקה אינה חייבת הואיל ולא זרקתו ממש במקום האבד ואע"פ שהקשו בה שאף היא סוברת כך ר"ל שאע"פ שבאו לידה בתורת קדושין תתחייב בזריקתם וכלהו נשי לאו דינא גמירי מכל מקום רבינא שהוא בתרא שלח להו חושו לה והילכך מקדשת מספק ומכל מקום אם למדוה את הדין ואמרו לה אם אינך רוצה בקדושין זרקהו לפניו שאינך חייבת בכך או שתאמר שאינה רוצה אלא ששתקה בזו ודאי מקדשת בודאי וכן כתבוה חכמי ההר אלא שאני מפקפק בראשונה ר"ל כשאמרו לה לזרקם שאינה חייבת בכך שמא חוששת להתבזות ולבא לבית דין על כך:

ממה שכתבנו אתה למד שאם זרקתם במקום האבד חייבת הואיל וידעה במעות וכן אמרו בבבא קמא פרק דיר הנותן דינר זהב לאשה ואמר לה של כסף היא פשעה בו משלמת של כסף הזיקתהו משלמת של זהב דאמר לה נהי דנטירותא דכספא קבילת נטירותא דזהב לא קבילת מכל מקום אזוקינהו למה לך ומכל מקום אם קודם שהודיעה שיש שם דבר טמון זרקתהו במקום האבד אינה חייבת אלא על אותו דבר שהיתה יודעת בו וקצת גאוני ספרד כתבו בענין זה קצת דברים שלא נראה לנו:

אמר לה כנסי סלע זה בפקדון ובשעה שמסרו לידה אמר לה התקדשי לי בו ושתקה הרי זו מקדשת אחר שהבינה בלשון הקדושין שקבלתה מוכחת שרוצה היא בכך אבל אם אמר לה כנסי סלע זה בפקדון ומסרו לידה על דעת כן ואחר שבא לידה אמר לה התקדשי לי בו אם הודת ר"ל שאמרה הן או רוצה אני הרי זו מקדשת אבל אם שתקה אינה מקדשת כלל ששתיקה שלאחר מתן מעות אינה כלום אפילו לקדושי ספק ואין לדון בזה שאם אינה רוצה היה לה לזרקם בפניו שבזו ודאי הואיל ובתורת פקדון בא לידה סוברת היא שאם תזרוק ויאבדו שתהא היא חייבת בכך ואע"פ שמן הדין כל שזורקתו לפניו ואומרת הילך פקדונך אינה חייבת עוד בפקדון זה שכל נפקד מחזיר כל שעה שירצה מכל מקום היא סוברת כך והדברים מוכיחים שהיא סוברת כך ויש מפרשים מכח קושיא זו שקבלתם לזמן ידוע והוא אמר לה התקדשי לי בו שלא היתה רשאה להחזיר לו תוך הזמן ודברים זרים ואין צורך בכך: